הצעת חוק העיתונות תשס"ח 2007: הערכה וביקורת

מאמר זה דן בהצעת חוק פקודת העיתונות על פי שלושת העקרונות המרכזיים בה: סגירת עיתון, הדחת עורך או בעל שליטה בעיתון רב תפוצה שהורשע בפלילים, הטלת חובת שקיפות על תאגידי עיתונים.

1. סגירת עיתונים

מבוא

הפגיעה הקיצונית ביותר מצד המדינה בחופש העיתונות היא הסמכה של אחת מרשויות השלטון לאסור הוצאה לאור של עיתון. מכל מדינות העולם הדמוקרטי, ישראל היא המדינה היחידה החמושה בסמכות כזאת בנוגע לעיתונות כתובה. הסמכות מעוגנת בסעיף 4 לפקודת העיתונות המנדטורית (חובת רישוי עיתונים); בסעיף 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום) (סמכות לסרב למתן רישיון לעיתון ואף לשלול מעיתון רישיון לאחר שניתן, וכן ולסגור עיתון לכל פרק זמן ואפילו לצמיתות); ובסעיפים 6, 19 לפקודת העיתונות המנדטורית (סמכות לסגור עיתון בעילות כאלה ואחרות).

שנים רבות וארוכות לא הייתה דעתם של בתי משפט וארגוני זכויות אדם נוחה מהסדרים אלו, וועדת צדוק לבדיקת חופש העיתונות בישראל המליצה לבטלם; האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ בטענה שהוראות אלו אינן חוקתיות. בתשובה לעתירה, ולאחר מכן כחלק מן ההסכם שבגינו משכה האגודה את העתירה, הוכנה הצעת החוק שנדונה כאן, ולפני שבועות אחדים היא אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה.

השיקולים

שימוש מושכל ושיטתי בעיתונות מסיתה עשוי להוות סכנה של ממש במשטר דמוקרטי, בייחוד בחברה מקוטבת ושסועה; והמשטר, גם משטר דמוקרטי, אמור להותיר בידיו כלים למניעת הופעתם של מכשירי תעמולה והסתה. לפעמים עצם הופעת עיתון עלולה להצטייר בעיני אזרחים כהכשר חוקי ומוסרי לנאמר בו. יש גם היגיון שרשות אוכפת חוק תמנע ביצוע של עברה מראש ולא תמתין לביצועה בפועל, בייחוד כאשר הנזק שנגרם מההתנהגות העבריינית הוא נזק שאין לתקנו.

מנגד, כאשר מותירים סמכות קיצונית של פגיעה בחופש העיתונות בידי השלטון, החשש המרכזי המתעורר הוא החשש מפני ניצול לרעה של כוח השלטון כדי לדכא ולהשתיק דעות אשר אינן עולות בקנה אחד עם דעותיו של השלטון. המדינה נמצאת במצב של ניגוד אינטרסים מובנה בבואה להסדיר את מי שאמורים להיות מבקריה. שיקול מוסדי זה, אף שהוא למעשה שיקול מסדר שני, הוא אחד השיקולים המרכזיים בהגנה על חופש העיתונות וחופש הביטוי מפני מעורבות השלטון. טיעון זה הוא שהביא את הוועדה לבדיקת מעמדו של חופש העיתונות בישראל (ועדת צדוק) להמליץ על ביטול סמכותה של רשות שלטון לסגור עיתון, המעוגנת בפקודת העיתונות.

אכן, החקיקה הקיימת בישראל מציעה הסדר קיצוני, שכן חוץ מענישה מנהלית על ביטוי שכבר נאמר היא מכילה מניעה מוקדמת של ביטוי מסוכן. האפקט המקפיא והמשתק שיש לאפשרות לסגור עיתון בעתיד בשל דברים שנאמרו בו בעבר הוא עצום.

ברמה הפרקטית קשה לתאר מצב שבו עיתון יהיה מוקדש כולו, בכל גיליון וגיליון, למטרה בלתי חוקית או להסתה בוטה. יש גם להוסיף שקיומו של שוק תקשורת מרובה ערוצים, ובמיוחד קיומו של האינטרנט והיותו כלי שיח לדעות שוליים אשר אינן מוצאות את ביטוין המלא בעיתונות הכתובה, מפחית במידה רבה מעצמת השפעתו של עיתון על כלל ציבור היעד שלו. לכן, דומה שהחששות מפני המדינה משתיקת הביטוי הם חששות מוצדקים. במשטרים דמוקרטיים אחרים הכירו מחוקקים בחששות אלו והעדיפו ליצור מנגנוני ענישה פליליים בדמות עברות הסתה, שכן יש בהן אפקט מחנך ומצנן אך אין בהן כדי להותיר בידי רשויות המנהל סמכויות פגיעה קיצוניות בזכות לחופש העיתונות.

הצעת החוק

על כן תמוה שבהצעת החוק סמכות זו נותרת על כנה, אם כי היא מועברת מרשות שלטון פוליטית במהותה (שר הפנים או שלוחו הממונה על המחוז) אל בתי המשפט. כדי להבהיר מדוע יש להתנגד להצעה להותיר את הסמכות על סגירת עיתונים אצל רשות שלטון, ולו בידי בית המשפט, יש לזכור כי לאורך שנות קיומם של ההסדרים הקבועים בתקנות ההגנה ובפקודת העיתונות, לא היווה בג"ץ מכשול אפקטיבי בפני הפעלת הסמכות המוקנית בהם. לפיכך המדינה לא נדרשה להוכיח כי המתפרסם או העתיד להתפרסם עלול להזיק (ולו ברמת הסתברות נמוכה) לאינטרס חיוני כלשהו. בג"ץ אף קבע כי העובדה שפרסומים בעיתון עומדים במבחן הצנזורה הצבאית אינה מעלה או מורידה בהקשר זה.בג"ץ 562/86, אל חטיב נ' הממונה על המחוז, פ"ד מ(3) 657 (שלמה לוין). וראו גם בג"ץ 648/87, קאסם נ' הממונה על המחוז, פ"ד מא(4) 663 (שמגר).

תקנה 94 לתקנות ההגנה, המאפשרת לממונה על המחוז לסגור עיתון בלא נימוקים, פורשה בבתי המשפט ככתבה וכלשונה, זאת בניגוד גמור לפרשנות מצמצמת בהתאם לערכי יסוד של השיטה המשפטית אשר נהוגה בכל היבט אחר של פגיעה בחופש הביטוי. לשם ההשוואה – בעניין עסלי נ' הממונה על המחוז אישר השופט ברק סגירה לצמיתות של עיתון בהתעלמו מן הטענה שפרסומי העיתון עומדים במבחן הצנזורה הצבאית. לעומת זאת, בעניין לאור נ' הוועדה לביקורת סרטים ומחזות (שנתיים לאחר מכן), כמו גם בעניינים אחרים, דרש השופט ברק ודאות קרובה לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני כדי להפעיל את סמכות הצנזורה על מחזות.

אמנם, התוויית מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה חמורה בביטחון המדינה מקורה בפסק הדין בעניין קול העם, אשר עסק בהפעלת סמכות לסגירת עיתון בהתאם לפקודת העיתונות, אולם דווקא בנוגע לסמכות הספציפית שעסק בה פסק הדין השפעתו הייתה מועטה. הסיבה לכך הייתה פנייתן של הרשויות לפעולה מכוח תקנה 94 לתקנות ההגנה. בהקשר זה בדרך כלל טיעוני המדינה לא נגעו לתוכן המתפרסם בעיתון אלא למממניו ולקשריו, הארגוניים או הכספיים, עם ארגוני טרור. ובהקשר זה לאורך השנים הסתפק בג"ץ בראיות חסויות שהציגה לפניו המדינה כדי להכשיר את אחת הפגיעות המשמעותיות ביותר בחופש הביטוי, ואילו בהקשרים אחרים הוא לא נתן להן יד.

דווקא בשל כך ההסדר המוצע בהצעת החוק איננו נושא שום בשורה לשינוי המצב הקיים. הצעת החוק קובעת בסעיף 7 כי המבחן שעל פיו ידריך את עצמו בית המשפט בהחלטתו אם לאפשר סגירת עיתון הוא אם פרסום העיתון עלול לסכן את ביטחון המדינה וביטחון הציבור. ניסוח עמום כזה מתאים לפקודת העיתונות המנדטורית ולא לחוק משנת 2007. לשם השוואה כדאי לעיין בהגדרות המדויקות יותר שנקבעו בסעיפי ההסתה בחוק העונשין.

יתרה מזאת, הוספת 'מבחן מידתיות' כקבוע בסעיף 7(ב) לחוק ('לא ידון בית המשפט [...] ולא יורה על הגבלה כאמור אלא במידה הדרושה לשם הגנה על ביטחון המדינה או ביטחון הציבור') יש בה סכנה כשלעצמה. קשה לתאר מצב שבו סגירת עיתון, להבדיל מאמצעים מתונים יותר ובכללם הגבלת פרסום של תכנים ספציפיים, היא צעד מידתי. החשש בהקשר זה הוא משימוש במבחן מידתיות מגבילה דווקא כדי לאפשר סגירת עיתונים ולא כדי להצר את סמכויותיו של השלטון.

יתרה מזאת, בסעיף 7(ג) מוקנית לבתי המשפט הסמכות לסטות מִדיני הראיות או לקבל ראיות חסויות שלעיתון ולבאי כוחו לא תהיה גישה אליהן. למעשה סעיף זה הופך במידה רבה את הרשות השופטת לשבויה בידי הרשות המבצעת, ואכן זה המצב היום: בית המשפט רואה ראיות חסויות ושומע עדויות שלפיהן עיתון קשור בארגון טרור, ואילו העיתון עצמו איננו יכול להפריך את הדברים או להציג את גרסתו שלו. לא פלא אפוא שבחלק הארי של הבקשות לסגירת עיתונים צעד בית המשפט יד ביד עם הרשות המבצעת.

בהקשר זה יש להוסיף עוד שתי הערות:

א. לאורך השנים נותרו ההוראות על כנן משום שהשלטון הקפיד להשתמש בסמכות הסגירה רק נגד עיתונים בשולי הקונסנזוס הציוני או מחוצה לו (מימין ומשמאל, אם כי רובם המוחלט בשפה הערביתבשנת 1952 נשלח מכתב התראה אל מנחם בגין, אז עורך העיתון חירות ובתגובה לכך כתב בגין בעיתון כי השימוש בחוקים אשר הוטלו על עמנו בתקופת השעבוד הוא איום). הקפדה זו הוכיחה את עצמה – לאורך כל שנות ההפעלה של הסמכות ניכר היעדר תמיכה של העיתונים המרכזיים בעיתונים שבשוליים. אדישותם של עיתוני ה'מיין סטרים' ואמצעי התקשורת הגדולים להחלטות הפוגעות בגרעין הקשה של חופש העיתונות תמכה בתעוזת השלטון וחיזקה אותה. הותרת הסמכות לסגירת עיתונים על כנה, גם אם על ידי בית המשפט, תפגע פגיעה קשה בעיתונות השוליים במדינת ישראל.

כאמור, יש גם לזכור כי בעידן האינטרנט, היכולת המגוונת להעביר מסרים פוגעניים מעמידה את הכוח הטרוריסטי של עיתון כתוב בעמדה מוחלשת – לא העיתון הכתוב יהווה במאה העשרים ואחת את האיום הממשי הראשוני על ביטחון המדינה מבחינת תכניו. בעיית הביטוי של תכנים בוטים, קיצוניים ומסיתים יכולה למצוא את פתרונה במסגרת ענישה פלילית לאחר מעשה, ולא באמצעות השתקה רבתי מראש.

ב. אכן, עיתון הוא עסק קורץ לעסקאות של הלבנת הון או העברת כספים ממקורות בלתי חוקיים אל תוך שטח המדינה. אולם הענקת סמכות לסגירת העיתון, שהוא השופר של חופש הביטוי, רק כדי להשיג מטרות מוניטריות בעיקרן היא כשלעצמה איננה מידתית. כבר קיימים חוקים לאיסור על הלבנת הון וחקיקה הנוגעת למימון ארגוני טרור, והם המתאימים לשימוש בהקשר זה.

2. איסור על כהונת מורשעים בפלילים

הצעת החוק מאמצת את המלצותיה של ועדת צדוק משנת 1996 וקובעת כי אדם לא יוכל להיות אחד משרשרת של קבלת ההחלטות הבכירה בארגון עיתונות, בהיבט הארגוני או התוכני (מוציא לאור, דירקטור, עורך או עורך משנה), אם הורשע בפסק דין חלוט שבו (או בהקשר לו, לאחריו, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה) קבע בית המשפט כי מפאת מהות העברה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לשמש בתפקיד זה.

ההיגיון שביסוד הצעה זו ברור: לא מתקבל על הדעת שהשליטה, הניהול וההשפעה על כלִי תקשורת, שמעצם טיבו הוא בעל השפעה על הציבור, יהיו בידיהם של אנשים שקיום החוק איננו נר לרגליהם. מרכזיותם של בעלי תפקידים כאלו בתאגיד העיתונאי עשויה לגרום לחלחול נורמות פסולות אל תוך העשייה העיתונאית, לניסיונות ממשיים להפעלת לחצים על עיתונאים לפעול בצורות לא חוקיות ולא אתיות ולמעורבות של גורמים אלו בסיקור חדשותי הנוגע לענייניהם הפליליים. שליטתם של גורמים פליליים בעיתונות יש בה כדי לשמוט את הקרקע תחת תפקידה הביקורתי של העיתונות ותחת עצם הצדקת קיומה בהיותה מכשיר למלחמה בשחיתות ציבורית ולהגנה על טוהר מידות וניקיון כפיים. כמו כן יש בה כדי לפגוע פגיעה אנושה באמון הציבור ביכולתה של התקשורת למלא את תפקידי התיווך שלה לטובת תקינות ההליך הדמוקרטי. יתרה מזאת, החשש המתגבר בשוק עיתונות ריכוזי מפני ניסיונות השפעה על דרגים בשלטון כדי להשיג טובות הנאה כלכליות או הקשורות במשפט הפלילי נהיה חשש ממשי כאשר מדובר בגורמים שהוכח שאינם בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרותיהם האישיות.

אכן, אפשר לטעון כי מגבלה זו פוגעת בזכות לחופש העיסוק ובעובדה ששוק העיתונות הכתובה מתנהל, בייחוד לנוכח הצעת החוק לבטל את חובת הרישוי לעיתונים, כשוק כלכלי פתוח וחופשי לכל דבר ועניין. לפיכך אפשר להרחיב את הטיעון – הציבור יוכל להחליט בעצמו אילו מוצרי עיתון לרכוש, והשוק יווסת את עצמו בהיעדר נכונות של הציבור לרכוש עיתונים שבראשם עומדים גורמים בעלי עבר פלילי. אלא שבמיוחד בשוק עיתונות ריכוזי, שבו מספר האלטרנטיבות מצומצם, אין לטיעון זה על מה להסתמך. יתרה מזאת, הדפוסים של קריאת עיתונים עשויים ליצור קיבעון אצל ציבור הצרכנים, שלא ישתנה בהכרח גם אם במהלך הזמן יורשע מי מבכירי העיתון בפלילים. אולם החשוב מכול: בשוק עיתונות מצומצם, שבו לעתים יש גם קשרי גומלין בין השחקנים, עשוי להיווצר קשר של השתקה (אם בהתעלמות ואם בהצנעה) בנוגע למעשים פליליים שמעורבים בהם ראשי התעשייה. כך עלול להיווצר מצב שבו איש אינו מיידע את הציבור במעשים אלו, או שאין מיידעים אותו בנוגע למלוא חומרתם ומשמעותם. הצורך לעגן הסדרים אלו בחקיקה קיים דווקא בשל העובדה שמנגנוני אכיפה אתיים וולונטרים אינם בעלי כוח משמעותי, אינם מסוגלים לייצר הרתעה מוסרית, ואינם חלים על מכלול נושאי התפקידים המנהליים בתאגיד העיתונאי.

על כן סעיפים 4, 5, 6 להצעת החוק הם סעיפים ראויים. הסתייגות יחידה שיש להעלות בהקשר זה הוא ההיסטוריה של הכישלונות להעבירם בתורת חוק של ממש. הצעות לעגן בחקיקה סעיפים מעין אלה עלו מאז סוף שנות התשעים פעמים אחדות בכנסת. לדוגמה, בשנת 2001 יזמו חברות הכנסת תמר גוז'נסקי וזהבה גלאון הצעת חוק לביטול פקודת העיתונות ולהוספת סעיף האוסר על מורשע בפלילים להיות חלק מבכירי תאגיד עיתונות. שר המשפטים דאז, מאיר שטרית, הוא העומד מאחורי הצעת החוק היום, ואילו בשנת 2004 הוא הסביר את התנגדות הממשלה להצעת החוק בהיות ההצעה פוגעת פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק. להצבעה הגיעו ראש הממשלה דאז אריאל שרון, חלק ניכר מן השרים (ובהם לימור לבנת וראובן ריבלין) וראשי סיעת העבודה (ובהם השר אפרים סנה וראש הסיעה בכנסת אפי אושעיה). התגייסות רבתי זו של פוליטיקאים לטובת בעלי העיתונים מוכיחה כי שליטתם של מעטים בשוק העיתונות היא בעלת פוטנציאל להידוק של קשרי הון–שלטון ותקשורת–שלטון וכי האינטרס הציבורי אשר אמור לעמוד לנגד עיני המדינה בבואה להגן על הזכות לחופש ביטוי ולחופש עיתונות הוא מניעת שליטה של גורמים פליליים בשיח הציבורי.

3.שקיפות

חשיפת היבטים בפעילות העסקית של התאגיד העיתונאי יכולה לסייע בהתמודדות עם תופעות לוואי של שוק עיתונות ריכוזי: היא עשויה להיות בעלת אפקט הרתעה מפני הטיית מידע מטעמים אינטרסנטיים, מבלי ליצור התערבות בתחום התוכן. גילוי תקופתי תדיר של מכלול האחזקות של תאגיד עיתונות יסייע לציבור הקוראים לשפוט היכן יש הטיות של מידע ומהו מקורן. הוא יהיה גורם הרתעה עקיף מפני ניסיונות להעלמת מידע שפרסומו איננו עולה בקנה אחד עם אינטרסים אחרים של התאגיד העיתונאי.

בסעיף 2 להצעת החוק הסדר שקיפות מוגבל נקבעה חובת גילוי פרטים תדירה (בכל גיליון של העיתון) בנוגע לפירמידה הארגונית של התאגיד העיתונאי המסוים (שמות העורך, המוציא לאור, בעלי האחזקות והדירקטורים) וחובת גילוי פרטים דו-שנתית בנוגע לאשכול החברות שהתאגיד העיתונאי משתייך אליהן או שולט בהן. נוסף על כך, סעיף 2(ב)(3) לחוק דורש שהעיתון יפרסם פעמיים בשנה את מספר העותקים של העיתון שנמכרו.

זיהוי פומבי של עיתון כלפי ציבור הקוראים

הטלת חובת שקיפות עדיפה על דרכים אחרות להתמודד עם תופעות לוואי של ריכוזיות, משום שאיננה דורשת שינוי מבני ומשום שהיא פשוטה להפעלה. מנגד, שום חובת שקיפות איננה יכולה להיות מושלמת, ואין בה כדי למצות את החובה האתית שבעשייה עיתונאית שלא מתוך ניגוד אינטרסים. הדרישה לזיהוי פומבי של עיתון כלפי ציבור קוראיו, שמשמעה פרסום פרטים מזהים כלליים על תאגיד העיתונות והעומדים בראשו, באופן קבוע בכל גיליון, איננה צריכה להיתפס כקשורה דווקא למצב של שוק עיתונות ריכוזי. כן אין להניח כי היא מטילה עול כבד על תעשיית העיתונות, שכן מדובר בפרטים שהם בדרך כלל מן המפורסמות.

מנגד, יש קושי בעיגון סטטוטורי של הסדר שלפיו בעל אחזקות בעיתון יידרש לחשיפה גורפת (בעיתון או כלפי רשות מוסמכת שבפנקסיה נמצא המידע לעיון הציבור) של מכלול עסקיו ואחזקותיו, שכן הוא עלול להרתיע משקיעים פוטנציאליים מרכישת אחזקות בתחום העיתונות. אכן, האפקט המרתיע קטן ככל שמדובר בחברות הנמצאות ממילא בתחום התקשורת, ואינן נכנסות אליו בפעם הראשונה, או בחברות הנסחרות בבורסה והנדרשות גם כך לחובת גילוי מכוח החוק. אולם הדבר עשוי ליצור מחסום כניסה לשוק העיתונות, אשר יתווסף לחסמים הקיימים ממילא בשוק ריכוזי. עם זאת, חובת גילוי יכולה להוות מכשול מרתיע גם מפני כניסת גורמים כלכליים לא ראויים או מלביני הון לשוק זה. ניסיון ליצור הסדר שימנע כניסה של גורמים מפוקפקים לשוק יכול להיות גם חובת דיווח לרשות מקצועית, מתוך שמירה על סודיות הדיווח.הסדר זה מתקיים למשל במכרזים על זיכיונות לשידור בערוץ 2, כאשר לידיעת מועצת הרשות, בתפקידה כוועדת מכרזים, מובאים פרטים שאיננה רשאית לחשוף בציבור. אולם התועלת מרישום כזה איננה רבה בהיבט הציבורי, כל עוד אין בה כדי להודיע לקהל הרחב על מניע להטיה בדיווח. לכן עדיף בהקשר זה הסדר ביניים אשר יקבע גבול של אחזקות באינטרסים אחרים, שמעליו תחול חובת דיווח פומבית.

בדוח ועדת צדוק הוצע להחליף את חובת רישוי העיתונים הקיימת מכוח פקודת העיתונות המנדטורית, בעיגון חוקי של חובת גילוי נאות של מידע על העיתון, אשר יאפשר לציבור לשפוט אם הדמויות המשפיעות ביותר על העיתון, ובעיקר המוציא לאור והעורך, עומדים באמות מידה של כשירות המתאימה למי שאמור ליהנות מאמון הציבור. פרסום כזה כולל בעיקר את מען המערכת; שם העורך, אזרחותו ומקום מושבו; שם המוציא לאור, אזרחותו ומקום מושבו; מקום התאגדותו של תאגיד העיתונות; וזהות הגורם בעיתון האמון על קבלת תלונות מן הציבור.

הסדריה של הצעת החוק המוגשת בעת זו מבוססים על המלצותיה של ועדת צדוק. חקיקה ברוח זו קיימת בגרמניה בחקיקה מדינתית הכוללת, נוסף על הפרטים שהוזכרו לעיל, גם חובה לפרסם נתונים על תפוצת העיתון. בהקשר זה החקיקה הצרפתיתFreedom of Communication Law 86–1067 (1986), secs. 36–37 מקיפה וכוללת חובת פרסום קבועה בעיתון של פרטי הבעליםאם החברה שייכת לאדם פרטי: שמו ושמות שותפיו. או התאגיד השולט בעיתון,אם מדובר בחברה מאוגדת: שם החברה, מקומה, מהותה המשפטית, יועציה המשפטיים ושלושה אחראים לפעולותיה. פרטי המוציא לאור והעורך ורשימת כתבי עת, עיתונים אחרים וכל מיזם תקשורת אחר שלחברה יש חלק בו. באיטליה עיתון המעסיק באופן קבוע יותר מחמישה עיתונאים נדרש לפרסם אחת לשנה דוח כספי בעיתון.Press Law 416 (1981) sec. 1

אין ספק כי הצעת החוק בישראל מרחיקת לכת יותר מן החקיקה במדינות אלו, שאיננה קיימת כלל במדינות מערביות אחרות, משום שהיא דורשת דיווח בנוגע לכלל אחזקות הקונצרן שבתוכו נמצא גם התאגיד העיתונאי. עם זאת אפשר להניח כי בשוק עיתונות ריכוזי כמו בישראל, המעורב בסבך של בעלויות צולבות במכלול שוק התקשורת ובאחזקות מסחריות אחרות והמתפקד בתוך מסגרת פוליטית שיש בה קשרי הון ושלטון בעייתיים, סעיפי השקיפות בהצעת החוק הם סעיפים סבירים. עם זאת, הם מכילים שני קשיים עיקריים:

א. הקושי בחובה לפרסם את מספר העותקים של העיתון הוא הקושי המרכזי בהצעת החוק. מספר העותקים הוא, למעט שיעור התקבולים, הסוד השמור ביותר בעיתון. לפרסומו יש השלכה על יכולתו של עיתון לתפקד בשוק תחרותי. לפיכך יש להניח כי תאגידי עיתונות ימשיכו בהתנגדותם להכנסת סעיף זה אל נוסח החוק הסופי, או במקרה הגרוע לא ידווחו אמת. יש לזכור כי גם לפי כלליה של מועצת העיתונות, המוציאים לאור מחויבים לדווח על מבנה השליטה בעיתון, אולם דרישה זו לא כובדה בעיתונים הגדולים והדיווח לא התבצע.

במישור העיקרון, שאלת מספר העותקים איננה השאלה הקרדינלית בעבור קהל הקוראים. היא עשויה להיות משמעותית בהליכים מכוח חוק ההגבלים העסקיים. אולם במקרים כאלה מצויים בידי הממונה הכלים לחייב תאגידי עיתונות לגלות מידע זה. החשש המרכזי בעבור קהל הקוראים הוא הטיה של מידע משיקולים מסחריים. על כן סעיף זה אין בו יתרונות, וחסרונותיו גדולים.

ב. הקושי האחר הוא עיגון חובת גילוי סטטוטורית בלא שיניים. הצעת החוק קובעת כי עיתון הנמנע מלמלא את חובות הגילוי ייקנס בהתאם לסעיף 61 לחוק העונשין. עם זאת, החוק איננו קובע מיהי הרשות המוסמכת לעקוב אחר מילוי חובות הדיווח או אי-מילוין. הסדר כזה נוטל את הרע מכל העולמות: הוא איננו יוצר פיקוח יעיל שמטרתו למנוע את הטיית המידע, ועל כן הוא עשוי להוביל למצב של מילוי סלקטיבי של חובת גילוי; הוא גם איננו מחייב מסירת עותק מאומת של הגיליון לרשות מוסמכת, כגון רשם מאגרי המידע או הממונה על ההגבלים העסקיים. על כן ראוי לתת את הדעת להסדרת היבטים אלו, שבלעדיהם אין טעם בהסדר השקיפות המופיע בחוק.

ראוי להעיר כי בהתאם למתפרסם בתקשורת, לא שותפה מועצת העיתונות בהליכי התיקון לחוק. על עובדה זו יש להצר בייחוד לנוכח פעולתה של המועצה בשנה האחרונה, אחרי כמה שנות שיתוק, בהרכב מחודש ופעיל.