גורל הדמוקרטיה בידינו

אסור לשתוק לנוכח הצעות החוק האחרונות, שגם אם לא יתקבלו, מכרסמות בערכי השוויון והממלכתיות.

החודשים האחרונים של מושב החורף של הכנסת מלמדים על בעיות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית. נראה, כי ביסודו של דבר, מדובר בתפיסה שלטונית שגויה, לפיה מתמצה הדמוקרטיה בכוחו של הרוב בפרלמנט או של שר לעשות ככול העולה בדעתם. הדמוקרטיה, לפי תפיסה זו, היא שרירות ליבם הבלתי מוגבלת של מי שהשררה בידיהם.

אחת האינדיקציות לכך הן הצעות החקיקה האנטי דמוקרטיות והפופוליסטיות שהועלו במושב הכנסת שיסתיים השבוע. גם אם רוב ההצעות לא הגיעו ולא יגיעו לידי מימוש, האווירה הציבורית שהן יוצרות פוגעת קשות בערכים הדמוקרטים והליברליים עליהם מושתתת המדינה.

כך למשל, מבוססת הצעת חוק ההשעיה של חבר כנסת, למעשה הדחה של חבר כנסת על ידי הכנסת, על נטילת כוח של הכנסת לעצמה לשנות את הכרעת הבוחר. הכנסת, שהיא נציגו של הריבון, מתיימרת לשים את עצמה מעל הרבין- האזרחיות והאזרחים, ולהרחיק מן הכנסת מי שנבחר על ידי העם. הכנסת שהיא גוף פוליטי, נטול אובייקטיביות, מתיימרת לשים עצמה חוקרת, מאשימה שופטת ומענישה, בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות. וכול זאת, כדי לאפשר קרקס מקרתיסטי בכול פעם שחבר כנסת ערבי ישמיע התבטאות מקוממת או כזו שלא תישא חן בעיני הרוב הפוליטי, כדי לשפוך עוד ועוד שמן על מערכת היחסים הטעונה בין יהודים לערבים בישראל.

כך גם הצעת החוק התובעת מחלק מארגוני החברה האזרחית להציג עצמם כסוכנים זרים, המסווה עצמה כהצעה שנועדה להגביר שקיפות על אף שהחוק הקיים כבר מעגן שקיפות משביעת רצון מהעמותות. בהקשר זה, מדובר במצג שווא, לפיו ארגוני זכויות המקבלים מימון ממדינות זרות או ארגונים בינלאומיים פועלים בשליחותן ובשמן של ישויות זרות ועבור אינטרסים זרים. כל זאת, שעה שהמציאות היא שהם פועלים לקדם אינטרסים מובהקים של החברה הישראלית, ובראשם השוויון. שתי ההצעות האלה פוגעות בחופש הביטוי, שהוא חיוני מאין כמוהו בחברה משוסעת כחברה הישראלית, שיש בה חילוקי דעות קשים על מה שנחוץ ומה שמסכן את עצם קיומה. אין זה מפליא כלל שבהשפעת השראה כזו הבאה מלמעלה, מתרחשת דה-לגיטימציה חברתית. עקב כך, יש מי שמתייחסים לארגוני זכויות האדם כאל ארגוני אויב, ומחדיר לתוכם "סוכנים" לצורכי "ריגול", ויש מי שעושה גלוריפיקציה לפעילות כזו, כאילו מדובר היה בהתנהגות של ארגון חשאי הפועל תוך סכנה לאנשיו, ולא בהתנהגות שפלה שחותרת תחת יסודות האמון החברתי. נקודת השפל הנמוכה ביותר היא חבירתם של ראשי השלטון לבולשת החשאית הפרטית במסע הוקעה מופרך, אך מסוכן מאין כמוהו, של ארגון "שוברים שתיקה".

לא רק ערכים דמוקרטיים וליברליים מותקפים. גם הממלכתיות נמצאת בנסיגה עמוקה כשהתפיסה לפיה שר משרת את טובת הציבור בכללו, והוא חב חובת נאמנות לציבור האזרחים כולו מתערערת. בניגוד לדברי הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן, השלטון בישראל איננו פועל כשלטון של העם, על ידי העם ועבור העם. שלטת ברמה גישה הפוכה, לפיה שר אמור לקדם את האינטרס הצר של המגזר שבחר בו: שרת המשפטים מקדמת בחירה של שופטים דתיים, שר החינוך פועל להפיכת החינוך הממלכתי לחינוך דתי-לאומני ושרת התרבות מעמידה את כספי התרבות לטובת בוחריה. מכאן, גם הצורך בפוליטיזציה של השירות הציבורי, כדי שניתן יהיה לתת שלמונים לבוחרים באמצעות משרות רמות, תוך הבטחה שהמתמנים חבים את מינויים לשר ושנאמנותם אינה למדינה אלא לשר בלבד. וכול זאת, בהתבסס על הטענה חסרת היסוד, לפיה מדובר בפעולה במסגרת מנדט שהשרים קיבלו מן הציבור, כאילו היו בוחרי הבית היהודי או הליכוד - הציבור כולו. קשה לתאר עד כמה הרסנית הגישה הזו; ונזקה מוחמר בשיטה שבה כהונתו הממוצעת של שר היא כשנתיים.

ההתנהגות השלטונית הזו מנכרת חלק גדול של הציבור מן השלטון ומן המדינה. היא פוגעת באמון בשלטון ומוסדותיו והיא חותרת תחת הלכידות החברתית, שהיא מרכיב חיוני בחוסן הלאומי. פגיעתה רעה במיוחד באותם תחומים שבהם סוד ההצלחה ועצם היכולת לתפקד טמונים במינימום של התערבות שלטונית בתכנים, כדוגמת התקשורת, התרבות והאומנות, המדע וההשכלה הגבוהה. היא מסוכנת במיוחד בתחום החינוך, שכן מערכת חינוך שאינה מחויבת לשוויון ערך האדם, לשוויון אזרחי ולצדק, לא תצמיח אזרחים אחראיים ומחויבים לדמוקרטיה. היא תצמיח אויבים לדמוקרטיה.

התהליכים הפוליטיים והחברתיים האלה, אם יימשכו, יכרסמו בהדרגה את אושיותיה הדמוקרטיות של המדינה וזהו איום קיומי על גורלה. אולי החמור שבאיומים הנשקפים לה.

רק שבהבדל מאיומים אחרים, התנהלותנו כחברה וצפיותינו מן השלטון הן לחלוטין בידינו, ורק בידינו. גורלה של ישראל כדמוקרטיה הוא בידינו- לשבט או לחסד. על כל אלו, מימין ומשמאל, בכול שדרות הציבור, ובכול תחומי העשייה, המחויבים לערכי השוויון והחירות ולממלכתיות, להשמיע דברם ולפעול למען תיקון המצב. אלו הבוחרים לשבת על הגדר משתייכים למחנה של המחריבים.

המאמר פורסם ב"הארץ".