מהפריימריז ועד לוועדה המסדרת

השלב המקדים של הבחירות הכלליות לכנסת ולראשות הממשלה הוא שלב הבחירות הפנים-מפלגתיות, שבו מועמדי המפלגה לכנסת נבחרים ומדורגים. בחירת המועמדים אינה זוכה למידת החשיפה הציבורית כמו של הבחירות הכלליות, וזאת למרות השפעתה על התהליך הדמוקרטי ועל ניקיון הכפיים של מועמדי המפלגות לכנסת.

מהן השיטות המוכרות לנו לבחירת המועמדים, ובמה כל אחת מהן מתאפיינת?

ההבחנה החשובה ביותר היא ההבחנה בין הגופים הבוחרים את המועמדים – מאדם אחד (כמו בש"ס הרב עובדיה יוסף, וב'קדימה' אהוד אולמרט), בהתייעצות של בכירי המפלגה, ועד פריימריז פתוחים שכל אזרח שחפץ יכול לקחת בהם חלק. ככלל מדובר ברצף של שיטות פתוחות יותר לעומת שיטות סגורות יותר. השיטות הפתוחות מאפשרות לגורמים רבים יותר להיות מעורבים בתהליך של בחירת המועמדים.

האם אתה יכול להציג את השיטות הנהוגות היום בישראל?

כרגע השיטה הפתוחה ביותר היא השיטה שאימצה מפלגת העבודה עוד בשנת 1992. על פי שיטה זו כל מי שהתפקד עד תאריך מסוים הוא בעל זכות בחירה לרשימת המפלגה. ישנן מפלגות שנמצאות 'באמצע' – במפלגות אלו המועמדים נבחרים במוסד מפלגתי נבחר, למשל במרכז או בוועידת המפלגה. זהו מצב העניינים נכון להיום בליכוד, במרצ-יחד וברוב מפלגות הימין והמפלגות הערביות. אפשר להוסיף לשיטות לבחירת המועמדים גם את הממד האזורי ואת הממד המגזרי, וכך להבטיח ייצוג לפי אזור גאוגרפי וייצוג לנשים ולמיעוטים.

מהי השיטה הטובה ביותר לדעתך לבחירת המועמדים?

מובן שהמצב הטוב ביותר היה אילו כל אזרח היה יכול להיות שותף בדירוג המועמדים, כלומר שיטה פתוחה לגמרי. שיטה כזאת תיהפך לאפשרות ממשית על ידי שינוי שיטת הבחירות ומַעבר לדרך בחירה שבה כל אזרח מסמן את שמות נבחריו על הפתק של המפלגה שהוא בוחר בה.

מהן השיטות לבחירת המועמדים הנהוגות בדמוקרטיות אחרות בעולם?

שיטות דומות לשיטות הנהוגות בישראל פועלות גם במדינות אחרות, על פי אותו הרצף. עם זאת במדינות אחרות נהוגות גם שיטות רב-שלביות, ובהן כמה גופים מעורבים בתהליך בחירת המועמדים. על פי השיטות האלה שלב הבחירה הראשון נעשה בוועדת קבלה, השלב השני במרכז המפלגה, ולבסוף חברי המפלגה בוחרים מתוך רשימה קצרה את המועמדים שנותרו – כלומר אין גוף אחד שמדרג את המועמדים. בישראל השיטה הרב-שלבית אינה מקובלת, וחבל.

מי בישראל רשאי להיות מועמד לרשימת המפלגה?

כל מפלגה קובעת את שיטת הבחירות המתאימה לה. הזכות להיות מועמד יכולה לכלול כל אזרח שרשאי לבחור ולהיבחר; אך היא יכולה גם להיות מסויגת. במפלגת 'קדימה' למשל, בהיותה מפלגה חדשה, מי שנראה בעיני ראש המפלגה ראוי, התקבל. במפלגות אחרות יש תנאים למועמדות – חברות במפלגה במשך זמן מסוים וכדומה. עם זאת, מועמד שרואים בו אדם המושך קולות יזכה בדרך כלל להקלה בתנאים.

בהיותך מומחה לשיטות לבחירת מועמדים בארץ ובעולם, היכן לדעתך נעוצה הבעיה בשיטות לבחירת המועמדים הנוהגות היום בישראל?

בחירת המועמדים היא רכיב חשוב מאוד בדמוקרטיה, מכיוון שהיא חוליה חשובה בקשר שבין הבוחר לנבחר. הבעיה בישראל היא שהשיטה סגורה מדי ואיננה מאפשרת לבוחר להטביע את חותמו על הרכבת הרשימה של המפלגה לכנסת. כל הפתרונות שמצאו לכך המפלגות – החל בפריימריז וכלה בהרכבת רשימה של 'כוכבים' – כל אלה אינם פותרים את הבעיה הזאת.

מה הקשר בין השיטה לבחירת המועמדים ובין הדמוקרטיה? אילו שיטות דמוקרטיות יותר מאחרות?

הטענה המקובלת (והלא מדויקת) היא שככל שאנשים רבים יותר משתתפים בבחירות, כך הדמוקרטיה הפנימית בתוך המפלגה חזקה יותר – בחירה בידי חברי המפלגה נחשבת לדמוקרטית יותר מבחירה הנעשית במוסד, לדוגמה מרכז המפלגה; בחירה במרכז המפלגה נחשבת לדמוקרטית יותר מדירוג הנעשה בוועדה מסדרת או בידי מנהיג יחיד, וכן הלאה. לדעתי העניין מורכב יותר, משום שאמנם פריימריז כביכול מאפשרים השתתפות רחבה של חברי המפלגה, אולם יש בהם גם יסודות בעייתיים, למשל הקושי להבטיח ייצוג לנשים ולמיעוטים. לכן המפלגות נוטות לנקוט את שיטת השריוּנים. בעיה אחרת היא שפריימריז הם הליך יקר מאוד, ועובדה זו פותחת פתח לשחיתות וליצירת קשר בעייתי בין הון לשלטון.

על איזו שיטה לבחירת מועמדים היית ממליץ כאן בישראל, בהכירך את התרבות הפוליטית הישראלית ואת אופייה של מערכת המפלגות המקומית?

הייתי ממליץ על שיטה מעורבת, שבה כמה גופים יהיו מעורבים בתהליך בחירת המועמדים, כנהוג בבריטניה ובמדינות אחרות. לדעתי נכון לערוך כאן רפורמה בשיטת הבחירות הכלליות לכנסת על ידי שיבוץ הרכיב האישי (ראו המאמר של רהט וחזן 'בעיות ופתרונות לשיטת בחירת המועמדים בישראל') ובד בבד לאמץ את השיטה הרב-שלבית לבחירת המועמדים.

 

ומה הסיכוי שמפלגה ישראלית תאמץ בחירת מועמדים בשיטה הרב-שלבית?

השיטות לבחירת המועמדים משתנות תדיר. הן אינן משתנות בכל מערכת בחירות, אך רכיבים חשובים שלהן משתנים חדשים לבקרים, ולכן יש יתרון גדול לאימוץ השיטה הרב-שלבית. בה בעת יש לציין כי שיטה זו עלולה להיות קשה ליישום, משום שהיא תעמיד את חברי הכנסת במצב לא פשוט: הם יצטרכו לעמוד מול מנהיגי המפלגה, חברי המפלגה ומוסדותיה – כולם בעת ובעונה אחת. מן הסתם יקשה עליהם לרַצות את כולם. מובן שזו אחת ממטרות השיטה המעורבת – להעמיד בסבך לחצים את המועמדים. לכן לדעתי השיטה הזאת לא תאומץ. המפלגה היחידה שאימצה שיטה דומה היא מרצ-יחד, וגם שם אין מדובר באימוץ מלא.