נתניהו בניגוד עניינים רגשי

ניגוד העניינים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביחס לחברת בזק אינו עניין חדש. הוא גרם לכך שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לו שלא יוכל להמשיך לכהן כשר התקשורת. גם מבקר המדינה עמד על כך בדו"ח מהשבוע שעבר. החידוש של המבקר היה, שגם מנכ"ל משרד התקשורת, בהיותו מינוי של אמון מצד נתניהו, משקף את ניגודי העניינים שבהם נמצא ראש הממשלה.

אז מהו אותו ניגוד עניינים שבו היה שרוי נתניהו ביחס למשרד התקשורת? די פשוט: נתניהו חבר של אלוביץ, עשוי להעניק לו טובות, ואולי אפילו לקבל משהו בחזרה – נניח, סיקור אוהד באתר וואלה.

העניין הוא שאם מסתכלים על ניגוד העניינים של נתניהו ככזה שנוגע לבזק ולאלוביץ בלבד, מפספסים נקודה מרכזית. האינטרס האישי של נתניהו בבואו לטפל בשוק הטלוויזיה הוא לא רק חברות עם בעל הון כזה או אחר אלא רצון עז להשיג נקמה על עשרים שנות קונפליקט בינו לבין התקשורת. די להתבונן בחשבונות הטוויטר, הפייסבוק והאינסטגרם שלו שבהם הוא עסוק בהאשמות בוטות ובלתי פוסקות כלפי התקשורת. די להיזכר בתגובותיו על עיתונאים שהעזו לפרסם תחקירים אודותיו, בדבריה של רעייתו שרה לנשיא ארצות הברית טראמפ עם ירידתו מהמטוס, במשפט "אני מבקש לתת כמה סטירות בחזרה לתקשורת" שאמר בראיון לערוץ 20 בשבוע שעבר.

זהו סוג ייחודי של ניגוד עניינים, שעיקרו רגשי ולא רכושי. ניגוד העניינים הזה שונה ממערך היחסים הרגיש הקיים גם כך בין סתם שר תקשורת או סתם פוליטיקאי לבין התקשורת, בשל עוצמתו וחד צדדיותו: הוא לא מבוסס על יחסי קח-תן אלא על רצון חד צדדי להעניש ולהכניע את התקשורת. לא מדובר רק על מדיניות או על אג'נדה, אלא על הלך הרוח שבו שרוי נתניהו ביחס לתקשורת בשנתיים האחרונות, אשר עשוי להשפיע על יכולתו כמקבל ההחלטות לראות תמונה מלאה, ולפגוע במראית עין של ענייניות החלטותיו ויכולתו לפעול לטובת הציבור ולא לטובת עצמו.

כל מי שעוקב אחר מה שקורה בשנתיים האחרונות בשוק הטלוויזיה – מסוגיית תאגיד השידור ועד לטלוויזיה המסחרית והרב ערוצית, יודע שנתניהו כשר התקשורת, וגם המנכ"ל פילבר המשקף אותו, פעלו מתוך ניגוד עניינים שמקורו לא רק בסיוע לאלוביץ אלא ברצון להתנקם בתקשורת.

כך למשל, הקמת "ועדת פילבר", והמסקנות של הדו"ח הקובע שאפשר להכניס תחרות לא מפוקחת לשוק הטלוויזיה, לא נשענו על שום עבודת רקע או חוות דעת כלכלית, ולא היתה בהן התייחסות רצינית לשאלה מה יקרה לשוק או לשחקנים ומהן תכליות אסדרת התקשורת. די ברור שהמסקנות האלה לא נבעו מאינטרס אישי בדמות החבר אלוביץ אלא מאינטרס אישי אחר, שקוראים לו – נקם. הרי הנקם הגדול ביותר בתקשורת הוא עצם האיום בהכנסת תחרות.

בדרך זו אפשר גם להבין את ההצעה הלא רציונלית לפגוע בתאגיד השידור הציבורי על ידי פירוקו לשני תאגידונים. ההסברים שניתנו על ידי פילבר להצדקת המהלך חסר התוחלת הזה, משכנעים עוד פחות מהסבריו לתמיכה במהלכים שהיטיבו עם בזק. הוא שיקף בהם את ניגוד העניינים שבו נמצא שולחו. ההיסטוריה תשפוט את חברי הקואליציה שתמכו בכך ביודעין.

בתחילת אוגוסט ידון בג"ץ בעתירה בעניין התאגיד. כפי שעולה מדו"ח המבקר, ראוי לבחון מחדש החלטות שהתקבלו ביחס לבזק ויש לגביהן חשש להתקיימות ניגוד עניינים. ראוי, במקביל, שבג"ץ ייתן את דעתו על החלטות שהתקבלו ביחס לכל שוק התקשורת ובפרט כלפי שוק הטלוויזיה ותאגיד השידור בפרט, שיש לגביהן חשש דומה.