ייצוגיות

נייר רקע לכינוס הראשון של המועצה הציבורית

כללי

מקובל לחשוב שדמוקרטיה טהורה היא דמוקרטיה ישירה ללא מתווכים. בפרספקטיבה זו יש מתח בין עיקרון הייצוג לבין העיקרון הדמוקרטי של ממשל עצמי, המבוסס על השתתפות כל אזרח ואזרח בכינון, ניווט וניהול החיים המשותפים. הוגי דעות דמוקרטיים מרכזיים הביעו את הדעה שהשתתפות האזרח בניווט וניהול החיים הפוליטיים היא חלק בלתי-נפרד מביטוי ומימוש חירותו ואנושיותו של כל אדם, ואין להפקיעה מידיו. עם זאת, מקובל לחשוב שאין זה מעשי לקיים ממשל עצמי בדרך של דמוקרטיה ישירה, כאשר מספר האזרחים מגיע למיליונים ואף עשרות מיליונים של בני אדם. לפיכך, יש רבים הסבורים שהייצוגיות, או ממשל עצמי באמצעות נציגים, הם פתרון מעשי לבעיה ממשית של מגבלות הדמוקרטיה הישירה בחברות גדולות. מסיבה זו, יש גם הסבורים שיש לקיים, עד כמה שאפשר, דמוקרטיה ישירה בהקשר של הממשל המוניציפלי-מקומי, המקיף קבוצות קטנות יותר של אזרחים.

אולם הצידוקים לממשל באמצעות נציגים הם רחבים יותר מן הטיעון של מגבלות הגודל. הם כוללים, בין השאר, את הטענה הנסמכת כבר על הניסיון בדמוקרטיה היוונית העתיקה, שדמוקרטיה ישירה הכרוכה בהכרעה של כל העם או רובו, חשופה למניפולציה של דמגוגים ולשלהוב רגשות ועל-כן - אף מסוכנת ליציבות המשטר. במצב כזה, הכרעת הרוב אינה מצרף של הכרעותיהם של פרטים חופשיים שכל אחד מהם מפעיל את שכלו ושיקוליו בנושא העומד על הפרק, אלא ביטוי לרגש סוחף של ההמון. לפי תפישה זו, דמוקרטיה ישירה מעודדת פוליטיקה פופוליסטית והכרעות לא-רציונליות הנישאות על גלי רגשות.

באור זה, נתפש הממשל באמצעות נציגים לא רק כפתרון מעשי לבעיית גודל החברה, אלא אף כממשל היכול להיות מתון ושקול יותר, ועל-כן אף יציב יותר. יתר-על-כן, מאחר והנציגים הפועלים במערכות הממשל אמורים לרכוש ניסיון ומיומנות מקצועית בייצוג הציבור וענייניו, מצפים שהם יעלו את איכות התהליך הפוליטי והשלטוני. כך, קבוצה קטנה יחסית של נציגים מיומנים הפועלת בשם העם ובפיקוחו, אמורה לממש בקירוב - אם גם לא באופן מושלם - את העיקרון של ממשל עצמי.

יש אף הסבורים שממשל באמצעות נציגים הוא ביטוי טבעי לחלוקת עבודה גם בענייני ניהול החיים המשותפים. יש אנשים שבנושא זה יש להם עניין רב יותר, ולעיתים אף כשרון גדול יותר, והאחרים ישמחו להקדיש את הזמן והמשאבים המתפנים מהשתתפות פעילה בחיים הפוליטיים לנושאים אחרים.

אך גם ממשל עצמי המתווך באמצעות נציגים כרוך בבעיות וסכנות שדמוקרטיה מתוקנת חייבת להתמודד עמן. בין אלה, בולט בעיקר החשש שנציגים ידאגו לקידום האינטרסים שלהם על חשבון האינטרסים של שולחיהם. חריגות כאלה כוללות שימוש בכוח ובסמכות הפוליטית המוקנית לנציגים, כדי להגדיל בצורה בלתי סבירה את משכורותיהם ולהעניק להם טובות הנאה חומריות אחרות. הן כוללות אף שימוש בכוח ובסמכות הנציגים כדי לפגוע בחופש הציבור להחליף אותם בנציגים אחרים, הנראים לו טובים יותר.

האמצעים הנגישים לנציגים המוכנים לפגוע בתהליך הדמוקרטי הם מגוונים ולעיתים סמויים מעיני הציבור. הם כוללים אף פעולות הנראות, על פניהן, כפעולות שלטוניות מובהקות כגון: הכרזת מצב חירום הבאה לשתק תהליך פוליטי, שימוש בלתי ראוי בצבא ובמשטרה, חקיקה והתקנת תקנות המצמצמות את חופש הפעולה הפוליטי של הציבור ושימוש במשאבי המדינה כדי להשפיע על ייצוג השלטון באמצעי התקשורת ובמפעלי תרבות. יש, כמובן, ביטויים מובהקים ובוטים יותר של שוחד פוליטי, כולל חלוקת כספי ציבור למקורבים ולתומכים פוליטיים במסווה של מדיניות ציבורית.

מסיבות אלו, ממשל נציגים מחייב אף מערכת של פיקוח ובקרה משוכללים, באמצעותם עוקב הציבור אחר שליחיו. מוסדות הפיקוח כוללים הן מוסדות של המדינה עצמה, כגון הפרלמנט המפקח על הממשלה, בית המשפט שתחום סמכותו כולל שפיטה של נציגים בכל רשויות השלטון, מבקר המדינה, והן מוסדות בלתי-פורמליים, כמו עיתונות חופשית וארגונים וולונטריים.

בדמוקרטיה המבוססת על ממשל נציגים, יש אם כן רגליים לאמירה שמחיר החירות הוא ערנות מתמדת.

את מי מייצגים הנציגים?  

שאלה מי מייצג ואיך מייצגים, קודמת השאלה: מי מיוצג? השאלה "מי אנחנו" קודמת לשאלה "מי יכול לייצג אותנו," ולשאלה מה הוא ייצוג נכון או ראוי שלנו?

יש, אם כן, קשר אמיץ בין שאלת הזהות או הזהויות לבין שאלת הייצוגיות. התשובה לשאלה מי מיוצג, מי אנחנו - אינה פשוטה. האם אנו מצפים שהנציגים ייצגו אותנו כעם, או כפרטים? אם כעם, מה הם גבולות הקולקטיב הנכלל במונח עם בחברה שלנו? ואם כפרטים, מה היא, ומי קובע את, זהות הפרטים כפרטים? האם הנציגים אמורים לייצג את ציבור בוחריהם בלבד, או את כלל הציבור?

בתפישות ליברל-דמוקרטיות קלסיות יש דגש על המשותף האנושי בזהות של הפרטים. על בסיס זה, ניתן היה לפשט את מושג הייצוג ואת תכניו. אולם, עם התפתחות מושגי השוויון והחירות במאה ה20-, כמו השוויון בזכות להיות שונה, נעשה מוסד הנציגות בעייתי יותר. בהקשרים מסוימים הופיעה הדרישה שנציגים יוכלו לייצג קטגוריות ייחודיות של אזרחים (שחורים, מיעוטים אתניים, נשים, הומוסקסואליים וכיו"ב). בהקשרים מאוחרים יותר, הביטויים של שונות והטרוגניות אנושית מרחיקת לכת שוחקים אף את עצם סמכות הנציגים ומעודדים דרישה לדמוקרטיה ישירה.

העובדה ההיסטורית שבמהלך המאה ה20- התרחב מושג החופש של הפרט להגדרת זהותו כיחיד, החלישה את סמכותה של המדינה למיין את אזרחיה ולקבע אותם בקבוצות זהות. מה שהתחיל כחופש האמונה והמצפון התרחב אל תחומי זהות אחרים כולל זהות תרבותית, מינית וכו', ויצר הטרוגניות ללא תקדים בחברה בת-זמננו. מעבר לכך, בחברות רבות נתפש חופש הפרט אף ככולל את הרצון והיכולת לשנות את זהות הפרט והגדרתו העצמית במהלך חייו.

גם לגבי הזהות הכוללת המקיפה את כלל הציבור, יש קושי לא קטן. המדינה הדמוקרטית, לפי עצם הגדרתה, אינה יכולה לקבע את הזהות הכוללת של הקולקטיב ואין היא יכולה למסד מושג אחד של זהות כוללת, תוך דיכוי אזרחים שאינם מוצאים את מקומם בגבולותיה. הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, היא דוגמא למדינה שבה לא יעלה כמעט על הדעת לחפש או לשאוף למושג בעל תוכן אחיד של המכלול, בשל הריבוי העצום של קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות במדינה. במערב, עצם ההפרדה בין חברה ומדינה, כוללת בתוכה את ההכרה בכך שזהות קולקטיבית של מכלול הציבור היא עניין להכרעה ולביטוי וולונטרי ברמת החברה. מדינה הכופה זהות קולקטיבית על אזרחיה ומדכאה מגמות מתחרות אינה יכולה להיות מדינה דמוקרטית!

בדמוקרטיה, כל קבוצה רשאית לשאוף אל צורת השלם הראויה בעיניה, אבל בשל חלוקת וביזור הכוח, אין לאף אחת מן הקבוצות מספיק כוח וסמכות לממש אותה ללא כפייה. מסיבה זו, שוויון בחופש ליצירת, ביטוי והפצת תרבות הוא מהותי לדמוקרטיה, משום שהוא שייך לבסיס הוולונטרי המהווה תחליף לכוח כאמצעי לעיצוב וביסוס של זהות. המדינה הדמוקרטית צריכה לאפשר את חופש ההגדרה העצמית של הזהות, הן לפרט והן לקבוצה. מסיבה זו, גם הייצוג של הציבור והפרטים, צריך להיות פתוח לשינויים החלים בהגדרות הזהות המתפתחות בחברה, כולל בקרב קבוצת הרוב.

השאלה המעשית לגבי מי מיוצג, חייבת אפוא להתייחס להגדרות הזהות המקובלות על אזרחי המדינה בזמן הנתון, מבלי לפגוע בחופש לשנות הגדרות אלה במהלך הזמן. המצב בחברה הישראלית מלמד על מגוון רחב של הגדרות של זהות פרטית וקבוצתית. לכן האמירה המפורסמת המגדירה את הדמוקרטיה כשלטון של העם, על ידי העם ולמען העם, לא מכריעה בשאלה אם ב"עם" מתכוונים לכלל האזרחים או לקבוצה אתנית או אתנית-דתית מסוימת. ברור שכל הגדרה של המונח "עם" (בהקשר של הביטוי הדמוקרטי "שלטון העם"), המוציאה חלק מן האזרחים מן הכלל, אינה מתיישבת עם עקרונות דמוקרטיים. היכולת לשמור על עמימות מסוימת ולא להכריע בעד הגדרה ספציפית הגמונית של "עם" היא בחברות רבות תנאי הכרחי לקיום משטר דמוקרטי.

מורכבות מיוחדת בהקשר זה קיימת כאשר המחוקק שולל את זכות ההשתתפות מקבוצות המוגדרות כחותרות באופן אקטיבי תחת יסודות הערכים הדמוקרטיים. שלילה כזו משמעה מניעה מוחלטת מייצוג, אך בו בזמן היא נשענת על צידוקים פרו-דמוקרטיים, בשל התפישה כי בייצוג של קבוצות כאלה גלומה סכנה לקיום הדמוקרטי עצמו. בהקשר הישראלי נדרשה המערכת הפוליטית להתמודד עם שאלה זו כתוצאה מניסיונות השתלבות של קבוצות קיצוניות בעלות פרוגרמה גזענית במערכת הפוליטית, הוספת סעיף 5 לחוק המפלגות וסעיף 7(א) לחוק יסוד: הכנסת, המסמיכים פסילת מפלגות ורשימות התומכות בערכים שנתפשו כמסכנים את הדמוקרטיה, מדגימה את הקשיים הגלומים בקיומה של הוראה מסוג זה, העלולה להתגבש כהוראת סינון מחמירה. פסילת רשימה או מפלגה השוללת את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא כמובן בעייתית מנקודת ראות דמוקרטית, אם היא מתפרשת כחלה על מפלגה הפועלת להגשמת מטרותיה בדרכים דמוקרטיות בלבד. עם זאת, הפסיקה עד כה משקפת מגמה של ריסון. יש כמובן בעייתיות אף בעצם קיומו של חוק המעביר את כוח ההכרעה הסופי בנדון לבית המשפט העליון, אשר אין לו מנדט ייצוגי ישיר, כערכאת ערעור על החלטת ועדת הבחירות (גוף בעל הרכב פוליטי שגם על טיבו ניתן לחלוק), במקום להותיר את ההכרעה לציבור עצמו.

מן המפורסמות היא שאף בקרב מי שמגדירים עצמם כיהודים, אזרחי מדינת ישראל, אין הסכמה על השאלה: מי הוא יהודי! יש המבקשים להדגיש את ההגדרה הדתית-הלכתית ויש המבקשים לקבוע השתייכות לעם היהודי לפי מצב של תודעה והגדרה עצמית, הכוללת יהודים חילוניים ואף מי שאינם יהודים לפי אמות מידה הלכתיות. ברור, עם זאת, שאחת המטרות העיקריות בהקמת מדינת ישראל הייתה לאפשר לעם היהודי לפרוח הן כדת והן כתרבות, בתנאים של חירות וללא כפיה. לפיכך, באופן כמעט פרדוכסלי אפשר לומר שמדינה האמורה לייצג את חירותם זו של העם היהודי ושל היהודים להגדרה עצמית של זהותם, יכולה להיות רק מדינה דמוקרטית.

לפי ראיה זו, לא רק שאין סתירה בין הגדרת המדינה כיהודית וכדמוקרטית, אלא ניתן אפילו למצוא קשר הכרחי ביניהן. רק במסגרת דמוקרטית יוכלו יהודים בעלי השקפות שונות להתמודד באופן חופשי על דעותיו וליבו של הציבור. משום כך, נראה שמדינת ישראל, כמדינות דמוקרטיות אחרות, צריכה לאפשר את ייצוגן ושיקופן של זהויות רבות ומשתנות בתוכה, הן יהודיות והן לא-יהודיות.

עובדה זו, לא רק שאינה סותרת, אלא אפילו תומכת בזכותו של הרוב היהודי במדינת ישראל לייצוג הולם בתחומים בהם מעמדו כרוב מצדיק זאת, תוך התחשבות בזכותם של היהודים להגדרות מגוונות של יהדותם, ובזכותו של המיעוט הערבי ומיעוטים לא-יהודיים אחרים לביטוי וייצוג הולם .

רבים סבורים שלמרות המחויבות הכפולה בחוקי היסוד, מדינת ישראל יכולה להיות או יהודית או דמוקרטית אך לא ברור כיצד היא יכולה להיות בעלת זהות כפולה. הקושי הזה, נובע מראיית המדינה כיחידה אחת הומוגנית. תפישה זו לא מתאימה למדינה בת-זמננו (ראו: Geertz). אולי הפתרון העיקרי לקושי שבייצוג זהויות מגוונות של פרטים וקבוצות במדינת ישראל, כבמדינות דמוקרטיות אחרות, נעוץ דווקא בריבוי של מוסדות, רמות והקשרים של ייצוג. באופן כזה, סוגים שונים של זהות יכולים למצוא את ייצוגם ההולם במוסדות וברמות מגוונים.

כבר נרמז שהרמה הכוללת, שביסודה עומדת השאלה את מי מייצגת המדינה, היא אולי הבעייתית ביותר. על פניו נראה שכמדינה יהודית, ישראל מייצגת מיוצג שזהותו שונה, או על כל פנים אינה חופפת, את זו המיוצגת על ידי ישראל כמדינה דמוקרטית. אולם, כאשר אנו מכירים בכך שהמדינה אינה מסגרת או מוסד חד-ממדי קשיח, אלא מערכת מורכבת של מוסדות - הבעיה נראית קשה פחות. יתר-על-כן, במצבים ובהרכבים שונים, גם הרוב בכנסת מייצג זהויות וערכים שונים. ברור שהכנסת היא מוסד הפועל פעמים כנציג של יהודים ופעמים כנציג של אזרחים ישראליים, בין שהם יהודיים ובין שאינם יהודיים. במציאות, לעניינים מסוימים הרוב בכנסת הוא יהודי ולעניינים אחרים שאלת יהדותו אינה רלוונטית. בעניינים מסוימים, כמו למשל חוקי תעבורה ומסים, הכנסת מבטאת את הבוחרים כאזרחים, ואילו בעניינים אחרים - כקבוצות כאלה ואחרות.

הממשלה אמורה לייצג את כל הציבור על חלקיו בהקשר של העשייה המדינית, הכלכלית, והחברתית. אולם, בשל החלוקה של הכנסת לקואליציה ואופוזיציה, מבחינה פוליטית הממשלה היא גוף ייצוגי צר יותר מהכנסת. לעומת זאת, באשר המנהל הציבורי יכול וצריך להיות ביטוי הולם לעיקרון הממשל על ידי העם, כלומר ללא זיקה לשייכות פוליטית, יש לאפשר לאזרחי המדינה, על זהויותיהם הפרטיות והקבוצתיות המגוונות, להתקבל לתפקידים בשירות הציבורי.

גם מוסד נשיא המדינה אמור לייצג אחדות בתוך ריבוי, כלומר הן את המגמות של הרוב והן את המיעוטים. משמע, הייצוג הכולל של המדינה הוא ייצוג רב-פנים, לא הומוגני. מוסד בית המשפט העליון אינו נבחר ואינו אמור להיות מוסד של נציגים. אולם, בשל חשיבות מעמדו כנציג של שלטון החוק, מקובל לצפות שהרכב השופטים יהיה רגיש לצורך לתת ביטוי הולם להשקפות, לדעות ולניסיון של חלקי האוכלוסייה השונים.

מדינות רבות הצליחו להקל על המעמסה הרובצת על המדינה: לייצג כיחידה אחת, ברמה הכוללת, זהות קבוצתית ספציפית, אשר בו בעת עומדת בתחרות או בהתנגשות עם זהויות קבוצתיות אחרות. הפתרון נמצא על ידי מתן ביטוי לזהויות אלה באזורים שונים. האיזור והממשל המקומי הם אמצעים חשובים למתן ביטוי ולטפוח זהויות קבוצתיות ברמה המקומית. גם במדינת ישראל יכולה שיטה זו לפתור הרבה בעיות ולאפשר לקבוצות מגוונות לנהל אורח חיים, ואף לתת ביטוי לזהויות קבוצתיות ייחודיות, מבלי להגיע לכלל התנגשות עם קבוצות אחרות ובעיקר עם קבוצת הרוב. יתר-על-כן, המצרף של אינטרסים תרבותיים, כלכליים, חברתיים ואחרים סביב מוקד האזוריות, יכול להוות אמצעי חשוב באינטגרציה של צרכים ואינטרסים מגוונים בצורה המפשטת את ייצוג האזרחים ופעולות הממשל. מצד שני, יש להתייחס לתוצאות השליליות האפשריות של איזור, כגון שימור והגדלה של פערים כלכליים וחברתיים (על ידי הגדרתם כבעיות מקומיות).

השיטות שבאמצעותן מפלגות מגייסות את תומכיהן ובוחנות את נציגיהן, הן מגוונות. בארץ אפשר למצוא, למשל, את שיטת הבחירות המקדימות, בחירות על ידי מרכזי מפלגה, וועדות מינויים ומועצות רבנים. לדרך הסלקציה של נציגי המפלגות למוסדות המדינה יש השפעה רבה על התנהגות הנציגים. כך, למשל, יש הבדל בין מסגרות המעודדות נציגים לפעול כדי להעניק לבוחריהם תגמולים מיידיים (בדרך כלל חומריים), לבין מסגרות המאפשרות לנציגים להציג פרספקטיבה ארוכת-טווח יותר. יש ביניהן המעודדות רגישות לקבוצות ספציפיות, ויש המעודדות דאגה לציבור רחב יותר (הניסיון לאזן בין השתיים בא לפעמים לידי ביטוי בצירוף בין רשימה ארצית לרשימה מקומית).

יש קשר בין תרבות פוליטית וייצוגיות. יש קבוצות הנוטות להצמיח מנהיגות כריזמטית שיש בידיה כוח רב להוביל את הציבור התומך בה, יש קבוצות המצמיחות מנהיגות אינסטרומנטלית התלויה יותר בבוחרים ובהערכתם את תפקודה ויש ציבורים המצמיחים מנהיגות סמלית שהישגיה המעשיים הם דלים, יחסית. בקטגוריה הראשונה ניתן למנות את פרנקלין דלנו רוזבלט, דוד בן-גוריון, שרל דה-גול ונלסון מנדלה; ריצ'רד ניקסון, הלמוט קוהל וביל קלינטון (למרות השוני ביניהם) מייצגים אולי את הקטגוריה השניהן וג'ון קנדי, (ובצורה אחרת) רונלד ריגן והדלאי למה מייצגים, במובן מסוים, את הקטגוריה השלישית.

העקרונות החוקתיים אינם יכולים להתייחס לתרבות פוליטית, אך הם יכולים להשפיע על מרכיבים של תרבות פוליטית כגון קיומה או אי קיומה
- או התפתחותה או אי התפתחותה - של זהות מקומית, לצד או בניגוד לזהות לאומית.

ערך הייצוג מול ערכים אחרים 

כאמור, ערד הייצוג אינו מוחלט. יכולה להיות התנגשות בין תנאים המחזקים את הייצוגיות לבין תנאים התורמים למימוש ערכים חשובים אחרים. כך למשל, יכול להיות ניגוד בין דרגות גבוהות של ייצוגיות לבין כושר משילות. בחברה הטרוגנית שיש בה שלל רב של אינטרסים וקבוצות, ייצוג מדויק של כל הקבוצות יכול למנוע את התגבשותו של רוב היכול לבסס את מדיניות ופעולות הממשלה. מאחר והבוחרים בוחרים בנציגים כדי שידאגו לאינטרסים שלהם, כמו ביטחון ורווחה, ברור שייצוגיות הפוגעת ביכולת של הממשלה לפעול באופן אפקטיבי בנושאים ציבוריים חשובים, בעצם חותרת תחת אחת הפונקציות העיקריות של הייצוגיות - לייצר מדיניות ופעילות ממשלית לגיטימית.

בעניין זה, יש מקום אף להבחין בין ייצוגיות בעולם העשייה (lnstrumental Representation) לבין ייצוגיות סמלית (Symbolic Representation). בעולם העשייה, הגיונו של המעשה בא לעיתים קרובות על חשבון היקף וגיוון הייצוגיות. לעומת זאת, התחום הסמלי מאפשר ייצוגיות רחבה ומגוונת יותר ממה שמרשה הגיון המעשה המדיני.

ייצוגיות ומקצועיות  

ייצוגיות מאפשרת ראיה של נושא במגוון של פרספקטיבות ומתן ביטוי לריבוי ערכים ואינטרסים. אך בתחומי עשייה חשובים יכולה גם להיות התנגשות בין ייצוגיות לבין מקצועיות או מצוינות. ציבור המיוצגים עשוי להסכים להוריד את רמת העידון והדיוק בייצוג, תמורת העלאת רמת הביצוע של המשימות. כך למשל, מקובל בשירות הציבורי במדינות דמוקרטיות, לקלוט ולקדם אנשים בתחומים חיוניים מסוימים על פי מיומנות ולא על פי תכונות שיוכיות. עם זאת, חשוב להקפיד על כך ששיקולים של מיומנות אינם משמשים למעשה כהסוואה לאפליה הפוגעת בייצוגיות. לעיתים, הגדרת המקצועיות צרה ומוטה במידה המעוררת ספקות. דוגמא לכך היא העובדה שבמשך שנים רבות לא הייתה אישה בפורום המטה הכללי של צה"ל, למרות העובדה שכמחצית מהחיילים בצבא הסדיר הם נשים.*

אחד הצידוקים לחינוך אוניברסלי ולפתיחת בתי הספר הגבוהים לכל דורש, נעוצה ברצון למנוע את הניגוד בין מיומנות וייצוגיות. גם ייצוגיות וגם מקצועיות מעניקות לגיטימציה ותורמות ליציבות ולכן בנושאים מסוימים קשה לוותר על אחת מהן. ייצוגיות למופת לא תציל ממשלה שמדיניות הביטחון או הכלכלה שלה כשלה בשל חוסר מקצועיות, ולעומת זאת, הכרעות מקצועיות בתחומי ביטחון וכלכלה אינן יכולות לקבל תמיכה מספקת ללא ייצוג נאות של מי שמושפעים מן ההחלטות. הייצוגיות באה להבטיח שראיית הנושא העומד על הפרק תתחשב במגוון הפרספקטיבות והאינטרסים הרלבנטיים. כמובן, יכולה להיות גם התנגשות בין ייצוגיות ויעילות. הייצוגיות וביטוייה כרוכים, לעיתים קרובות, בזמן ובתהליכי משא-ומתן ופישור המגבילים את מהירות ואחדות הפעולה. בנושאים בהם מהירות ואחדות הפעולה הן חיוניות, יתכן ויכולה להיות הסכמה על מיתון הדרישה לייצוגיות. בין התחומים המובהקים בהם צפוי מתח בין לגיטימציה במונחי ייצוגיות ובמונחי מקצועיות נמצאים ההנהגה של הצבא, ההרכב של בית המשפט העליון, שכבת קובעי המדיניות הכלכלית וכיוב'.

יש לתת את הדעת לכך שמיומנות וסמכות מקצועית בקביעת ויישום מדיניות ציבורית אינן עומדות בהכרח בניגוד לערך הייצוגיות. ישנו גם סוג של ייצוגיות המאפיין את היחס של בעלי מקצוע למקבלי שירות. כך, למשל, עורך דין החורג מנורמות מקצועיות בייצוג שולחו, פוגע בעצם בחובת הייצוג שלו. רופא שאינו שומר על כללים מקצועיים בטיפול בחוליו, חורג מהסמכות הייצוגית האינסטרומנטלית שהם מעניקים לו לטפל בגופם.

השמירה על נורמות מקצועיות היא תנאי לסמכות שיש לאיש המקצוע לפעול בענייני שולחו. דבר זה נכון לא פחות כשמדובר בנציגי ציבור, הפועלים בעניינים של מדינה וממשל. לכל החלטה או מדיניות בנושא שיש לו היבט מקצועי מובהק, ואף פחות מזה, ראוי שהפוליטיקאי יתחשב בדבר, וקל וחומר בנושאים הקשורים בשאלות של חיים ומוות. בנושאים כאלה גוברת הציפייה שמשרתי הציבור יתחשבו בהיבטים המקצועיים היכולים לקבוע אם התערבות המדינה יכולה לצמצם את הסכנות לחיי האזרחים, או להפך. כמובן שסמכות מקצועית אמורה להשתלב בסמכות לייצג ערכים ואינטרסים ולא לייתר אותה. המקצועיות מרסנת את הסובייקטיביות ואת האינטרסים האישיים של השליח או הנציג, מבלי לפגוע בזכותו לייצג ערכים פוליטיים. היסוד הייצוגי במקצועיות, כלומר הכפיפות של המקצוען למטרות אותן הוא משרת, מרכך את הניגוד האפשרי בין ייצוגיות מקצועית ופוליטית. הייצוגיות המקצועית פועלת בצורה הטובה ביותר, כאשר הסמכות המקצועית פועלת בזיקה לערכים ולאינטרסים של כל הגורמים שייצוגם רלבנטי לפעולה הנידונה, ולא בזיקה רק לחלק מגורמים אלה.

* בעת כתיבת דברים אלה, המצב בנושא טרם השתנה.

ייצוגיות וכיבוש  

קשה למצוא ניגוד יותר עמוק מן הניגוד בין עיקרון הייצוגיות לבין מצב של כיבוש. מסיבה זו, תרבות ומוסדות הייצוגיות בישראל נפגעו במשך שנים רבות בשל מצב הכיבוש והשליטה באוכלוסייה ללא זכויות פוליטיות. כאשר יש אבחנה בין אוכלוסייה מיוצגת ואוכלוסייה שאינה מיוצגת, נחלש מעמדו של עיקרון הייצוג. במצב זה הסתגלו מערכות השלטון בישראל לקיים זיקות עם אוכלוסייה ללא ייצוג פוליטי. את הנזק שנגרם למערכת הפוליטית הישראלית כתוצאה מיצירת תקדים לא-דמוקרטי כזה, לא ניתן לעקור ללא מאמץ מיוחד, גם לאחר שיושג הסדר שיפתור את בעיית הייצוג של הציבור הפלשתינאי בשטחים.

ייצוגיות באמצעות מפלגות ותפקיד התקשורת

האמצעי החשוב ביותר לאינטגרציה (או יותר נכון: מצרפיות) של אינטרסים וצרכים מגוונים בציבור הוא כמובן המפלגות. מעמדן של המפלגות כמתווכות בין העם לממשלה, לצורך ייצוג הציבור, הוא כה חשוב עד שבחוקות מסוימות יש סעיף מיוחד המתייחס להגנת התנאים להתפתחותן ופעולתן של המפלגות.

ייצוגיות באמצעות המפלגות נמצאת במשבר בישראל, כמו גם בכמה מדינות דמוקרטיות אחרות. בישראל, ללא ספק, תרם למצב זה התיקון בחוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה, שקבע את הבחירה הישירה של ראש הממשלה.במצב ששרר עד לביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה (י"ב באדר תשס"א, 7 במרס, 2001), היו למועמד המפלגה לראשות הממשלה ולתומכיו הקרובים במפלגה, תמריצים לשעבד את המאמצים והמשאבים של המפלגה לבחירת המועמד, על חשבון השקעתם בהגדלת התמיכה במפלגה. בבחירות של 1996 ו1999- הסתמנה מגמה ברורה של הצטמקות בגודל התמיכה במפלגות (הגדולות) שהשקיעו מאמצים ומשאבים רבים בהגדלת סיכוי המועמדים שלהן לראשות הממשלה. מצד שני, פיצול ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה איפשר את חיזוקן של מפלגות קטנות. עם ביטול ההצבעה בשני פתקים וחידוש תלותו של המועמד לראשות הממשלה בגודל המפלגה השולחת אותו, חודש אף הסיכוי של המפלגות למלא את פונקצית הייצוג, תוך שמירה טובה יותר על כושר הפעולה של הרשות המבצעת. יכולתן של המפלגות להשיג רמות גבוהות יותר של חיבור בין אינטרסים פרטיקולריים ומגוונים לבין מצרפים, או גושים גדולים יותר, מקלה על עבודת הממשלה.

גורם נוסף, פחות פורמלי בשחיקת הייצוגיות באמצעות המפלגות, הוא התקשורת האלקטרונית ההמונית. נראה שהתקשורת האלקטרונית ההמונית של זמננו גורמת לחלקים רחבים בציבור להחליף את החוויה של ההשתתפות בתהליך הפוליטי עצמו בפעולה וחוויה פסיבית ושטחית יותר של צפייה בפוליטיקאים ובאירועים פוליטיים באמצעות הטלוויזיה. וזאת למרות שמבחינה טכנית, הטלוויזיה מאפשרת הפצה מקיפה יותר של אינפורמציה. אמצעי הקומוניקציה לא רק סופגים נתחי זמן ואנרגיות ציבוריות, שהיו יכולים להיות מושקעים בצורות עשירות וממשיות יותר של השתתפות פוליטית - הם גם נוטלים מידי הציבור את היוזמה להשתתפות פוליטית פעילה (1988 ,Edelman ;1995 ,Putnam). טכניקת הסקרים, המבססים הערכות של עמדות הציבור על בסיס של משאלים טלפוניים וראיונות עם קבוצות קטנות מאוד של משיבים, תורמת באמצעות התקשורת לביסוס האשליה של השתתפות וייצוגיות באמצעות ערוצי התקשורת.

מצב זה נותן בידי קבוצות מצומצמות של סוקרים ואנשי תקשורת כוח רב - ולעיתים קרובות חסר כל בסיס מקצועי רציני - לייצג את דעות הציבור. למרות מעמדם הלא רשמי וחולשותיהם האחרות, לסקרים יש השפעה שוחקת ומחלישה על כוחן וסמכותן של מפלגות לייצג את הציבור בזירה הפוליטית. פוליטיקאים וחברי מפלגה עצמם, משתמשים בסקרים אלה ונותנים להם ולפרסומם באמצעי התקשורת משקל רב. תפקיד התיווך של המפלגה נשחק עוד יותר כאשר ראש המפלגה, גם כשהוא משמש כראש ממשלה או ראש אופוזיציה, משתמש בסקרים כדי לנווט את מהלכיו, בין השאר כלפי מפלגתו שלו. תפקיד התיווך של המפלגות נפגע גם כאשר קבוצות שונות כמו נשים, ערבים, הומוסקסואלים, חרדים, תעשיינים וכו' - עורכים מחקרים ומציגים נתונים כדי לקדם את ייצוגם בתקשורת, כאילו מדובר במוסד המחוקקים.

מצב זה מהווה אתגר קשה לייצוגיות, בדמוקרטיות בנות זמננו. ייצוגיות באמצעות אמצעי התקשורת נוטה להציג את דעת הציבור בנושאים עכשוויים ולעודד התייחסות פוליטית לצרכים ותגמולים מיידיים, על חשבון צרכים ותגמולים בטווח הארוך. אמנם התמקדות כזו בהווה יכולה לשקף העדפות עכשוויות של הציבור ובמובן זה - להיות דמוקרטית. מאידך גיסא, ההעדפה של סיפוקים מיידיים יכולה לפגוע באינטרסים ציבוריים בטווח הארוך. תיווך פוליטי בדרך התקשורת ההמונית נוטה גם לתת משקל יתר לרגשות חולפים על פני שיקולים ואינטרסים מחושבים. אולם כאשר התקשורת ההמונית ממלאה כראוי את תפקידה, היא יכולה לתרום לביקורת השלטון ולביסוס התהליך הדמוקרטי.

יחד עם זאת, בשל העובדה שרוב אמצעי התקשורת האלקטרונית נמצאים בידי בעלי הון פרטי, נוצר לעיתים פיתוי גדול לאנשים אלה להשתמש בכוחם להשפיע על ייצוג הפוליטיקאים בתקשורת, כדי להשיג מהם ויתורים וסיוע להגדלת רווחיהם. מאידך גיסא, יש במצב זה תמריץ לא פחות חזק לפוליטיקאים החברים בוועדות הכנסת, בממשלה ובמוסדות התקשורת, להשתמש בכוח המדינה לקדם אינטרס כלכלי מסוים של קבוצת שליטה בתקשורת, כדי להשפיע בעקיפין על ייצוגם הם בתקשורת. ההיסטוריה הקצרה של תקשורת אלקטרונית מסחרית בישראל, כבר סיפקה דוגמאות לעסקות כאלה בין פוליטיקאים ובין בעלי השליטה בתקשורת.

הייצוג באמצעות סקרים ואמצעי התקשורת האלקטרונית, נוטה להיות נזיל, חשוף לתנודות קיצוניות וקטוע. עובדה זו מעודדת אף את התנודות הקיצוניות והקיטוע בקביעת המדיניות הציבורית. יתר על כן, עובדה זו מגדילה עבור הפוליטיקאי את המחיר הפוליטי של החלטות לטווח הארוך ונוטה לעודד אותו להחליף החלטות מהותיות בנושאים ציבוריים בפוליטיקה של מחוות כלפי הקהל. זהו תהליך המוביל ל"תיאטרליזציה" של הפוליטיקה. מצב כזה מוליך לפגיעה בתפקוד המערכת הדמוקרטית כמערכת ממשלית, המסוגלת להתמודד עם צרכים ובעיות ציבוריות של ממש, תוך טיפול עקבי בשאלות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות. יחד עם זאת, תקשורת איכותית יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך ולחשוף מחוות פוליטיות נעדרות כיסוי לעיני הציבור.

שאלות וסוגיות לפרק ג'

1. מה הן הקטגוריות של פרטים וקבוצות שיש לייצגם במערכתהפוליטית הישראלית?
2. מה הוא האיזון הנכון, ומה היא הגמישות הראויה, בין הייצוג שלהזהויות הפרטיות והקבוצתיות הקיימות בהווה לבין ההגנה על גיווןתרבותי-פוליטי ומשפטי, המונע חסימת ההתפתחויות בזהויות אלה(וייצוגן) בעתיד?
3. מה היא דרגת ההפרדה (או הזיקה) ההולמת בין המדינה ובין ה"עםהיהודי," "האזרחים," "המיעוטים" וכו' וייצוגם? (הכוונה לייצוגם בהקשר המדינתי, כלומר בטקסי מדינה, במנהל הציבורי, באתריםבעלי משמעות סמלית כמו מטבע, בולים, בניינים ציבוריים, תקשורתציבורית וכיו"ב)?
4. מה הם כללי הייצוגיות ההולמים את הרשויות השונות: המחוקקת, המבצעת והרשות השופטת?
5. האם ראוי לכונן בישראל ייצוג אזורי? ואם כן, על פי איזה דפוסים ומפתחות?
6. מה הם הקריטריונים לאיזונים הראויים בין ייצוגיות לערכים אחרים כמקצועיות, מהירות, יעילות וכו'?
7. כיצד ניתן לחזק את תפקידי הייצוגיות של המפלגות לעומת התקשורת?
8. כיצד ניתן לשכלל את הייצוג של מגוון עשיר של קולות והשקפות בתקשורת