שיח של קורבנות
ברמת המעשה עלינו להחליף את ביקורת התקשורת בעשיית תקשורת. מי שמתבונן בעין בוחנת על מהפיכת הגיוון בתקשורת הישראלית יראה שמדובר בתהליך שבו אנשי הימין תופסים בעיקר עמדות של אורחי תכניות אירוח, כותבי טורים ומראיינים. אין כמעט עיתונות תחקירים מקצועית ומעמיקה מימין הנחוצה בכדי לשנות את השיח התקשורתי.
ככל שיחריפו הפרסומים בנוגע לחשדות נגד ראש הממשלה או מקורביו, כך יש להניח שיחריפו המתקפות מצדו על התקשורת, שהחלו כבר בשבוע שעבר.
דווקא בגלל זה כדאי לזכור שבעשור האחרון מתרחשות ביחסי הימין הישראלי והתקשורת שתי מהפכות חשובות.
המהפכה האחת והחיובית היא מהפכת הגיוון בתקשורת. בין אם מדובר בממשיכי דרכו של אורי אורבך ז"ל שמימשו את הקריאה "הטובים לתקשורת", בכוח השוק של העיתון "ישראל היום", במדיניות ההעסקה של תאגיד השידור הציבורי או בתפיסה של מפקד גל"צ – התהליך נמצא בעיצומו.
המהפכה השניה היא מהפיכת הקורבנות. הפוליטיקאים הימנים, וגם חלק מעיתונות הימין, מתמחים ב"קורבנות תקשורת" המתבטאת בעיסוק אובססיבי בהצגת תלי–תלים וגווני–גוונים של הטיות תקשורתיות. מנתניהו לבנט וביטן ולטראמפ ובחזרה - יש היום בימין מגדל בבל של "ניצולים" שמתחרים מי סובל יותר מנחת זרועו של מפעל הדיכוי התקשורתי. "מנגנוני שליטה", "אליטה", "הטיה", "אנטישמיות", "שמאלנים", וכמובן המלכה - ה"פייק ניוז", חוזרים על עצמם בשיח הקורבני.
במובן מסויים מדובר בתהליך מבורך: הפניית זרקור תשומת הלב לכל המודרים והמושתקים, סימון מִגוון אמצעי השליטה, הוצאת התקשורת מהארון, שיח השקיפות בנוגע לאינטרסים שלה — כל אלה הביאו רק ברכה. ההוכחה הכי טובה לכך, באופן פרדוקסלי, היא ירידת אמון הציבור בתקשורת בכמעט 25% בתוך עשור (לפי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה)ירידת האמון מלמדת גם על העלייה המשמעותית באוריינות התקשורתית של הציבור ובהבנה שמה שמוצג הוא לא אמיתי כמו תמרורי התנועה. זוהיתוצאה של תהליכי חשיפה של מוקדי כוח, אינטרסים ותהליכים המשפיעים על התוצר התקשורתי. מדובר בתהליך בריא של התעוררות מן האתוס הרומנטי של אובייקטיביות עיתונאית שמאפשרת להבין גם את מה שקורה מאחורי הקלעים.
אז בעצם, "קורבנות התקשורת" מובילה להעמקה ולהבנה וזה דבר טוב. הבעיה היא שהימין בישראל, וגם חלק מהתקשורת הימנית, נתקעו בשיח הקורבני משיקולי נוחות. במילים אחרות- מביקורת בונה הם הפכו את הקורבנות להרגל.
בראש ובראשונה, חמת הזעם הקורבנית משרתת היטב פוליטיקאים. נתניהו צובר הרבה יותר לייקים כשהוא תוקף את אילנה דיין או כשהוא כותב "פייק ניוז" על דו"ח מבקר המדינה, או כשהוא, כסרבן ראיונות סדרתי, טוען שערוצי הטלוויזיה "לא נותנים לו לגמור משפט", מאשר כשהוא מגיב על בעית מדיניות הטעונה פיתרון או על חשדות לשחיתות נגד מקורביו.
שנית, יש הרבה כסף בקורבנות. היא משרתת כלכלית אמצעי תקשורת בעולם של תחרות. הרי מיתוג דורש בידול ביחס למתחרים, ודרך נוחה להשיג אותו היא לתקוף את "התקשורת". הדרך כה נוחה עד שהפכה לאסטרטגיה מסחרית של חלק מהתקשורת הימנית, על חשבון השקעה בתחקירים, תוכן מקורי ויצירת חדשות
שלישית, ההצגה הקורבנית משרתת מטרה פסיכולוגית. היא מסמנת את עליונותו המוסרית של הכועס ביחס לסביבה שלו. זה נעים ומתגמל רגשית.
אם נוסיף לכל אלה את הרשתות החברתיות שהפכו לאתרי קורבנות תקשורת ענקיים, ואת בריכות השכשוך החמימות וההידהוד העצמי שהן מאפשרות, ואולי נזכיר גם את הפאנלים ותוכניות הארוח שכל כך נעים לשבת בהם ולהגג על הטיותיה של התקשורת, נבין שיש כאן בעיה.
קורבנות התקשורת חשובה לחופש העיתונות אבל כבר עברה מזמן את המינון הסביר ולכן כעת היא מסכנת אותו. פגיעה מתמשכת בתקשורת ובאמינותה, לא כי זה הכרחי אלא כי זה נוח, תוביל לכך שיהיו יותר חוקים מגבילי ביטוי אבל פחות תחקירים, פחות מידע, פחות חשיפת שחיתויות וניגודי עניינים ופחות יכולת לממש הליך דמוקרטי תקין. שאיש לא ישלה את עצמו, הרשתות החברתיות לא יהוו תחליף.
מה שנדרש כעת הוא להתקדם, ולהחליף את הקורבנות - בריבונות. במקום שיח קורבני של עלבון ומוסר והתפלפלות על דיוקים והטיות, צריך לייצר כלים ומנגנונים של אחריות ומעשים.
ברמת המדיניות - קידום של תחרות אחראית בשווקי תקשורת ובתשתיות תקשורת ולא רק הבטחות ודיבורים, ובוודאי שלא העדפת מונופולים בגלל ידידות אישית או התייחסות אימפולסיבית ולא כנה באשר לנחיצות השידור הציבורי.
ברמת השוק – הקמת מיזמי עיתונות שיסתמכו על מודלים עסקיים חדשים בעולם שבו כלכלת התקשורת קורסת לתוך עצמה.
ברמת המעשה – החלפת ביקורת התקשורת בעשיית תקשורת. מי שמתבונן בעין בוחנת על מהפיכת הגיוון בתקשורת הישראלית יראה שמדובר בתהליך שבו אנשי הימין תופסים בעיקר עמדות של אורחי תוכניות אירוח, כותבי טורים ומראיינים. אין כמעט עיתונות תחקירים מקצועית ומעמיקה מימין הנחוצה בכדי לשנות את השיח התקשורתי.
חלק מהריבונות יתבטא גם בחדשנות בפורמטים עיתונאיים ובמיומנויות שנדרשות כדי לעשות עיתונות, ובחדשנות במודלים עסקיים.
קורבנות התקשורת אולי הובילה לאוריינות, אבל עכשיו הזמן להפסיק להתקרבן ולהתחיל לעשות ולתקן.