הערת חקיקה – הצעה לתיקון חוק בתי המשפט בעניין איסור פרסום שמות חשודים

ב 31 בדצמבר 2007, דנה ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק לאיסור פרסום שמו של חשוד בעברה פלילית לפני שהוגש נגדו כתב אישום. המאמר שלפניכם מבקר את הצעת החוק בנימוק של פגיעה באינטרסים הציבוריים ומציע הסדר משפטי חלופי.

ביום שני הקרוב צפויה להתכנס וועדת השרים לענייני חקיקה כדי לדון (בשנית) בהצעת חוק האוסרת לפרסם שמות חשודים בביצוע עבירה פלילית. כפי שצוין בדברי ההסבר להצעת החוק, ישנן זכויות ואינטרסים התומכים הן באיסור והן בהתרת הפרסום, ולכן יש לבצע איזון. הבעיה הינה שהצעת החוק אינה מבצעת איזון כלל – היא מקדשת את זכויות החשודים לפרטיות ולשם טוב ופוגעת באופן קשה ולא מידתי באינטרסים ציבוריים חיוניים כגון זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי. על כן ראוי לדחות את הצעת החוק.

מרבית החקירות המשטרתיות עוסקות באנשים מן השורה. זכות הציבור לדעת בהקשרים אלה חלשה מאוד, והזכות לפרטיות גוברת עליה. אולם, במקרים הללו אין צורך בחוק כדי להגן על החשודים – השוק החופשי של העיתונות עושה את העבודה. חקירות כאלה אינן מפורסמות פשוט מכיוון שהן לא בעלות עניין חדשותי.

חקירות משטרתיות (בד"כ) מקבלות חשיפה תקשורתית רק כאשר הן נוגעות לחשוד בעל מעמד בחברה או למעשה פלילי בעל עניין מיוחד. כאשר מדובר בחשוד בעל מעמד ציבורי האינטרס הציבורי לדעת הוא תמיד גדול, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנבחר ציבור. במקרה זה הפרסום הופך להיות נדבך מרכזי בתהליך הדמוקרטי - הוא מציף את השאלה האם חשוד בפלילים ראוי לאמון הציבור.

בנוסף, במקרים כאלה האינטרס הציבורי לדעת הוא כבד משקל כבר משלב החקירה. הסיבה לכך הינה שאנו מצפים מנבחרי הציבור שלנו לרמה גבוהה יותר של התנהלות מאשר מהאדם הפשוט. אנו מעוניינים כי אותו אדם בעל מעמד יפעל בצורה ישרה לגמרי, כזאת שלא תעורר חשדות של התנהלות לא תקינה. לכן, כאשר נפתחת חקירה אשר יכולה להצביע על התנהלות בלתי תקינה (גם אם היא אינה מסתיימת בהגשת כתב אישום), הציבור זכאי לדעת על קיומה.

יש לציין שמרגע שאדם נכנס לספירה הציבורית עליו להיות מודע לכך שהוא חשוף מבחינה תקשורתית, לטוב ולרע. כשם שהוא יכול לקדם את ענייניו בעזרת התקשורת הוא יכול גם להיפגע. אלו כללי המשחק. לכן, כאשר מדובר באנשי ציבור ראוי להגדיר את הזכות לפרטיות ולשם טוב שלהם בצורה יותר מצומצמת. בנוסף, מניעת פרסום שם החשוד תביא לפרסום כוללני של פרטי הפרשה, מה שיטיל צל כבד על קבוצה גדולה של אנשים. לכן, מול זכותו של היחיד לשם טוב עומדות זכויותיהם של כל חברי אותה קבוצה לשמם הטוב. זאת ועוד, איש הציבור נמצא במצב טוב יותר מן החשוד הרגיל הן לענין יכולתו הממשית להגיב בתקשורת על החשד והן מבחינת הסיכוי שהתקשורת תדווח בהרחבה על כך שהחשד נגדו הוסר. לא זאת, אף זאת: הנסיון בישראל מלמד כי פרסום חשדות ביחס לאישי ציבור לא פגע, ככלל, בסיכוייהם להיבחר.

מעבר לזכויות הנ"ל, ישנם שיקולים נוספים שראוי כי יהוו חלק מן האיזון. ראשית, לעצם הפרסום נודעת חשיבות גדולה מאוד בבקרה הן על הכוח הרב המצוי בידי רשויות אכיפת החוק והן על תקינות ההליך השיפוטי. לכן, ייתכן שהחוק יגרום ליותר נזק מתועלת. שנית, ספק רב אם בעידן האינטרנט והטוקבק ניתן יהיה למנוע באפקטיביות את הפרסום. מרגע שפורסם שם החשוד באינטרנט קצרה הדרך לפרסומו בתקשורת המשודרת והמודפסת. חוסר היכולת לאכוף את החוק תהפוך את האיסור לאות מתה, מה שיפגע קשות בעקרון שלטון החוק. שלישית, כיום, התקשורת ממלאת תפקיד בתחום המאבק בעבריינות. למשל - פרשת הפדופילים שנחשפה בערוץ 10, או בזמנו, חשיפת פרשת דרעי ע"י "ידיעות אחרונות". לתקשורת יש אינטרס לחקור פרשיות בעצמה רק מכיוון שמותר לה לפרסמן. מרגע שייאסר עליה לפרסם את הפרשיות (או פרטים מרכזיים כמו את שם החשוד) התקשורת תפסיק לחקור אותן. כתוצאה, אנשים שהיום פונים לתקשורת עם מידע שמסיבות שונות הם אינם מוכנים למסור למשטרה יפסיקו לפנות לתקשורת ויפגע האינטרס הציבורי שבחשיפת מעשי עבירה. כבר היום נחלשה מאוד העיתונות החוקרת. קבלת הצעת החוק עלולה להניף עליה את הכורת. השיקול האחרון שראוי להזכיר הינו השיקול ההרתעתי. הידיעה כי התקשורת יכולה לפרסם את שם החשוד הינה גורם הרתעתי מפני ביצוע עבירות. זה וודאי לא ירתיע ראש משפחת פשע מביצוע עבירה, אולם עשוי להרתיע אישי ציבור. אם אישי ציבור ידעו כי שמם לא ייחשף ברבים באם יחקרו בנוגע לשחיתות או הטרדה מינית האפקט ההרתעתי יפגע משמעותית.

יש לציין שההסדר המוצע יהיה ייחודי לישראל – אין לו אח ורע בדמוקרטיות אחרות כגון אנגליה, אוסטרליה, ניו זילנד וארה"ב.

לכן, באיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים הכף נוטה להתרת פרסום שמות החשודים, ונגד ההסדר המוצע בהצעת החוק. מסקנה זו תואמת גם את המקובל בעולם הדמוקרטי.

מהו אם כן הפתרון? סוגיה זו צריכה לקבל מענה כפול. ראשית, עשייה מוגברת בתחום האתיקה העיתונאית תוך הקפדה על כך שטיהור אנשים מחשדות יזכה להבלטה ראוייה. שנית, הבאת קיום הזכות לפנות לבית המשפט לקבלת צו איסור פרסום לידיעת החשודים – מה שצפוי לקרות כאשר יאושרו התקנות החדשות שהציע שר המשפטים להתקין.

המענה המוצע אינו מושלם, אך ספק אם ניתן להגיע להסדר מושלם בתחום זה. עובדה זו אינה מצדיקה חקיקה דרקונית שנזקה עולה על תועלתה, כדוגמת זו המוצעת.