הבנאליות של השחיתות

העיסוק התקשורתי בשאלה האם הפחתת השליש מעונש המאסר של אולמרט פוגעת באמון הציבור או פוגעת במאבק בשחיתות, מעלה שאלות חשובות מחד אך פוגע בסופו של דבר במאבק האמיתי בשחיתות. בלהט הדיון, נכרכות ביחד בטעות שתי שאלות- סוגית ההרתעה שבעונש ושאלת אמון הציבור במלחמה של המדינה בשחיתות.

באשר לשאלה הראשונה, התפישה כי ישנם כעת ראשי ערים או נושאי משרה אחרים אשר יושבים בלשכותיהם עם מחשבון ומכפילים את סיכויי התפיסה שלהם בעונש אשר אולמרט קיבל לאחר הפחתת השליש, כנראה רחוקה מהמציאות. מחקרים שנערכו בארץ ובעולם לא הוכיחו בצורה חד משמעית קשר משמעותי בין חומרת הענישה לבין גודל ההרתעה, וישנה מחלוקת משמעותית בין חוקרים בסוגיה. המחלוקת הופכת אף למורכבת יותר כאשר מדברים על עבירות כמו שחיתות בהן ל"מושחת" הפוטנציאלי אין במקרים רבים את המודעות העצמית כי המעשה אותו הוא מבצע הינו מושחת והשיח נשאר לעיתים ברמה המופשטת שבין חוקי ללא חוקי. כך למשל, במקרים רבים נושאי משרה המקדמים את עניינו של מישהו מבלי להרוויח מכך כסף במישרין, מתקשים לראות במעשיהם משהו מושחת.

השאלה השניה נוגעת לאמון הציבור. כאן נדרש דיון משמעותי, משום שבסופו של דבר השחיתות בעיקר במגזר הציבורי פוגעת בתפישה של אנשים כי הם חיים במדינת שלטון חוק במובנו העמוק. זוהי התפישה כי אנשים המפעילים כח שלטוני או מקצועי פועלים על פי חובתם הציבורית או המקצועית ולא בעבור האינטרס האישי. בחברה כזו, אנשים מאמינים כי אם יגישו בקשה לרשות המקומית או לגוף שלטוני אחר, בקשתם תידון ללא קשר לשאלה מי הם, כמה כסף יש להם או את מי הם מכירים. אמונה כזו של הציבור חיונית לתפקוד של חברה במישורים רבים, בוודאי במדינה שבה אזרחים נדרשים לא רק לשמור על החוק אלא גם לתרום שנים יקרות לשמירה על ביטחון המדינה.

אם כן, החלטת ועדת השחרורים ביחס לאולמרט רלוונטית פחות לסוגיית ההרתעה של ה"מושחתים" הפוטנציאלים, ונוגעת יותר לסוגית אמון הציבור בחוסר הסובלנות של רשויות השלטון לשחיתות. אך על אף הצורך להתחשב בערך החשוב –בפרט בעבירות שחיתות – של אמון הציבור יש לאזנו מול השיקולים הפרטניים ביחס לאולמרט עצמו. סוגית אמון הציבור היא סוגיה אחת מיני רבות אותן אמורה ועדת השחרורים לשקול ואינה בהכרח המרכזית שבהם.

ואולם, עלינו לשים לב כי ההתייחסות לשחיתות בישראל סובבת יותר מדי סביב הרף הפלילי. כולם שואלים האם היועץ המשפטי לממשלה צריך או לא צריך להעמיד את ראש הממשלה לדין אם אכן יתגלה שקיבל מתנות, אך אף אחד לא עוסק בשאלה כמה משפיעות נסיעות לחו"ל מטעם גורמים כאלו ואחרים על שיקול דעתם של נושאי המשרה הנהנים מאותן נסיעות. כולם עוסקים בשאלה האם מערכות אכיפת החוק מכניסות בכירים לבית הכלא ולכמה זמן, אך מעטים עוסקים בהסדרת כללים לפעילות לוביסטים במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות.

מחקרים התנהגותיים מראים כי בסיטואציות בהן קיימת עמימות בהגדרת המותר והאסור או נורמה חברתית מקלה ביחס לשחיתות, האחריות שבה חש נושא המשרה לבצע מעשים שנמצאים מתחת לרף הפלילי ולעיתים גם מעליו, נמוכה. כך בסיטואציות רבות, חלק גדול מהאנשים, ולא רק אלו אשר אנחנו אוהבים לראותם כמושחתים אשר יש לזרקם לבית הכלא ולזרוק את המפתח, ימצאו עצמם מבצעים פעולות שעשויות להיחשב למושחתות ולא להכיר בכך. הציבור מוטרד לפעמים בהרבה מפעולות בנאליות בהרבה כמו האם טלפון מנושא משרה המנסה לסייע לבן של חבר לקבל משרה בשירות הציבורי, הוא מושחת או לגיטימי? האם ראש עירייה שמבקש לקבל לקדם קבלת החלטה בנושא היתר בניה למרפסת של שכנו חורג מן הראוי? מקרים אלו הם המסוכנים באמת לחברה שכן הם שכיחים בהרבה וקשים יותר לטיפול. זוהי הבנאליות של השחיתות, אשר רבים מאיתנו לוקים בה ואשר ממנה צומחת בסופו של דבר תרבות שלטונית בעייתית וממנה נובע חוסר האמון הציבורי. המקרה המתואר בפסק דינו של ראש הממשלה אולמרט, הוא דווקא מקרה הקיצון הפשוט יותר להגדרה. אך כדי למנוע מקרי קיצון, עלינו לטפל בשורשי השחיתות על ידי חינוך הציבור והעלאת המודעות להגדרות השחיתות ולנזקיה מחד ומאידך לעצב את הסיטואציה בה פועלים נושאי המשרה באופן המקטין ההיתכנות של אותם מעשי שחיתות בנאליים.

פורסם לראשונה בהארץ.