בשבחי הפריימריז בעבודה
תהליך בחירת המועמדים של מפלגת העבודה יכול להשתפר אבל הניצול של הבעיות החשופות לאור השמש של מערכות בחירות פתוחות אלו כדי לטעון כאילו דיקטטורה מפלגתית עדיפה הוא בגבול האבסורד
מה יותר דמוקרטי, מערכת פוליטית שבה המנהיג בוחר את עצמו או מערכת שבה הוא מתמודד על קולות ציבור רחב? מה יותר דמוקרטי, מערכת פוליטית שבה המנהיג נבחר כמעט ללא תחרות או מערכת שבה רבים יכולים להתמודד על ההנהגה ולהניח שיש להם סיכוי? מה יותר דמוקרטי, תהליך תחרותי ושקוף או הכרעות בחדרי חדרים? כמו בכל מערכת בחירות פנימית בשנים האחרונות, הפכו גם הפריימריז הנוכחיים במפלגת העבודה למוקד לביקורת תקשורתית קשה אשר רק מלובה, באופן טבעי, על ידי המתמודדים. אולם בתוך ים הביקורת נשכחת עובדה אחת חשובה. על כול מגרעותיו ופגמיו, תהליך בחירת המנהיג הוא תהליך דמוקרטי, תחרותי, שקוף, אשר ביקורת הדדית של המועמדים זה על זה חושפת את פגמיו לעיני כל. בניגוד לרושם שנוצר כאילו השיטה של פריימריס היא מנוף לשחיתות, יש לזכור שדווקא פרשות השחיתות החמורות שנחשפו בשנים אחרונות התרחשו במפלגות לא דמוקרטיות.
תהליך בחירת המועמדים של מפלגת העבודה, הנמצאת בצמרת ליגת העל של המפלגות הדמוקרטיות יחד עם הליכוד, הבית היהודי ומרצ, יכול להשתפר אבל הניצול של הבעיות החשופות לאור השמש של מערכות בחירות פתוחות אלו כדי לטעון כאילו דיקטטורה מפלגתית עדיפה הוא בגבול האבסורד. ומה מציעות המפלגות הלא דמוקרטיות? דיקטטורה שבראשה עומד מנהיג, שאינה מעודדת מעורבות פוליטית של אזרחים ושבה נקבעות ההחלטות בחדר אחד, ללא שקיפות? במקום מצב זה, צריך שדווקא הן יחשבו כיצד הן יכולות לחולל דמוקרטיה בקרבן בצורה מוצלחת יותר.
בארץ וגם בעולם מפלגות מחפשות את דרכן, מנסות לעורר מחדש את אמון הציבור ולחזק את הקשר אתו. במסגרת זו הן פותחות את עצמן ומשתפות את בציבור בבחירת מנהיגיהן ומועמדיהן. מהלך זה חושף אותן ואת פגמיהן לעין השמש אך לחשוב שמפלגת העבודה מושחתת יותר ממפלגות אחרות בגלל מה שנחשף לעין כל במסגרת הפריימריז זה בדיוק כמו לחשוב שלא היו במקומות עבודה ובארגונים תופעות של אלימות או הטרדות מיניות עד אשר אלו הן החלו להיות מטופלות ברצינות.
במשך שנים הצענו במסגרת התכנית לתיקון שיטת הממשל במכון הישראלי לדמוקרטיה תרופות ואמצעים שונים להתמודדות עם האתגרים הלא פשוטים שמציגה הדמוקרטיה הפנים מפלגתית. אולם רוב ההצעות נדחו. הפוליטיקאים התמקדו בחקיקת חוקים שאולי שיפרו את הפיקוח על בחירות פנימיות במפלגות הדמוקרטיות אך יצרו רצפה חוקית עקומה שלפיה ישנם שורה של כללים שרק מפלגות דמוקרטיות אמורות לקיים ושאי עמידה בהם גוררת ענישה. דיקטטור וטוב לו, דמוקרט ורע לו.
הגיע הזמן שהמדינה תעודד את הדמוקרטיה המפלגתית על ידי הקצאת חלק גדול יותר מכספי מימון מפלגות, כי דמוקרטיה פנימית תקינה עולה כסף. יש לבחון הקמה של גוף מדינתי שינהל את הפריימריז במפלגות שיחפצו בכך, תוך פיקוח על ספרי הבוחרים וביצוע הצלבות שימנעו התפקדות כפולה.
כמו כן, הגיע הזמן לשנות את התפיסה לפיה דמוקרטיה פנים מפלגתית מחייבת שהגוף הבוחר יהיה מורכב אך ורק מחברי המפלגה. מצד אחד, גופים בוחרים אחרים, מצומצמים יותר, אף הם צריכים להיות מעורבים בבחירה, באישור ובסינון מועמדים. מצד שני, הבחירה וההכרעה הסופית ראוי שיהיו (תוך תיקון עיוותי ייצוג) נתונים לקהל רחב, רחב אף יותר מקהל חברי המפלגה למשל באמצעות פריימריז פתוחים.
ההליך הנוכחי במפלגת העבודה עדיף עשרות מונים על ההליך המתקיים במפלגות דיקטטוריות. צריך גם לזכור שמעבר להכפשות, הדיון הפומבי שמקיימים בימים אלו המועמדים בעבודה מחייב את המועמדים להציג תכניות כלכליות, משנה ביטחונית ולקיים דיון אידיאולוגי ציבורי על קהלי היעד שאליהם צריכה לפנות המפלגה- שמאל או מרכז. זהו הצד הטוב של הדמוקרטיה המפלגתית.
פורסם לראשונה בהארץ.