דמוקרטיה שברירית

בית המשפט העליון, השירות המשפטי הציבורי, התקשורת, ארגוני החברה האזרחית ואפילו צה"ל - כולם על המוקד. שלטון של הרוב שאינו מוגבל בצורה משמעותית, יוצר מערכת מעוותת ובלתי צודקת. הוא מאפשר לרוב לשלול את זכויות המיעוט, ומקטין את שוק הרעיונות, שהוא לב-לבו של הרעיון הדמוקרטי

הצעת הקוד האתי שחוברה על ידי הפרופ' אסא כשר, הנתמכת על ידי שר החינוך נפתלי בנט כמו גם ניסיונות שרת המשפטים לשנות את שיטת מינויו של נשיא בית המשפט העליון, מצטרפות לשורה של נסיונות של הממשלה הנוכחית להצר את צעדיהם של מוסדות לא נבחרים בדמוקרטיה הישראלית. בית המשפט העליון, השירות המשפטי הציבורי, התקשורת, ארגוני החברה האזרחית, וכפי שהיינו עדים בפרשת הרחבת קלקיליה אפילו צה"ל – כולם על המוקד.

ההתפתחויות האלו מבטאות שינוי חוקתי עמוק באופיה של הדמוקרטיה הישראלית – ממשטר דמוקרטי שבו שורה של מוסדות, חלקם נבחרים וחלקם מייצגים חלקים שונים של החברה, הופכת ישראל למדינה שבה שלטון הרוב הוא המרכיב הדמוקרטי הכמעט בלעדי. לדמוקרטיה צרה.

בכמעט שלושים השנים הראשונות לקיומה נשלטה ישראל על ידי מפלגה דומיננטית אחת- מפא"י. בחלק הראשון של תקופה זו הונחה התשתית הרחבה למדינת ישראל הדמוקרטית במובן של שלטון הרוב. מהותית היתה ישראל תחת שליטתה של אליטה הגמונית שלא ראתה צורך במתן קול לקבוצות אחרות.

מאז אמצע שנות השבעים ועד לשנות האלפיים נוצרה תחרות על השלטון. ה"תיקו" בין הימין לשמאל, שהתבטא בחילופים תכופים ובתקופות של ממשלת אחדות הביא לכך שכל אחת משתי המפלגות הגדולות חששה מאיבוד השלטון. הפוטנציאל התמידי לחילופי השלטון היה מצע נוח לפריחתם של מוסדות לא נבחרים משום שמוסדות כאלו מגנים על המיעוט מפני שרירות ליבו של הרוב. כיוון שכל צד חשש שמא יהפוך למיעוט, הוא מוכן לקבל מוסדות כאלו. המוסדות גם גורמים לכך שמדיניות שהתקבלה על ידי צד אחד תזכה להמשכיות, ויהיה קשה יותר לשנות אותה. לבסוף, מוסדות לא נבחרים מסוגלים לקבל הכרעות קשות, שבמצב של תיקו הפוליטיקה אינה מסוגלת לקבל.

על קרקע זו התפתחו מוסדות דמוקרטים חשובים כמו בית המשפט העליון, תקשורת חופשית, חברה אזרחית חזקה ואקדמיה פתוחה. משטר דמוקרטי זה הביא לקידום זכויות האדם ושמירת זכויות המיעוט הערבי, שנתפסו כמייצגים מדיניות של השמאל, אך גם לאימוץ מדיניות כלכלית קפיטליסטית ושימור מפעל ההתנחלויות, אשר נתפסו כאינטרסים של הימין.

בעשרים השנים האחרונות השתנתה המגמה. בישראל שולטות פעם אחר פעם ממשלות ימין או מרכז-ימין (פרט לאפיזודה של ממשלת ברק). נכון להיום, הימין סבור ששלטונו מובטח לטווח הנראה לעין. אין אופוזיציה אמיתית ומשמעותית לשלטון, ולא נראה סיכוי ריאלי לעלית מפלגת מרכז, קל וחומר מפלגת שמאל, לשלטון. מצב זה הביא לכך שהמוסדות הלא נבחרים איבדו מבחינת השלטון את תועלתם. הימין איננו סבור כי יהפוך למיעוט ואינו חושש למשל שממשלת שמאל תרמוס את זכויות המתיישבים ביהודה ושומרון שיזדקקו להגנת בג"ץ והייעוץ המשפטי לממשלה בעתיד הנראה לעין. התוצאה היא תהליך שינוי חוקתי דרמטי. ממדינה שבה שלטון הרוב מוגבל למדינה שבה עיקרון שלטון הרוב הוא הגורם המשמעותי ביותר.

מוסדות עצמאיים המגנים על המיעוט קריטיים להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית המוכרת לנו. שלטון של הרוב שאינו מוגבל בצורה משמעותית יוצר מערכת מעוותת ובלתי צודקת. הוא מאפשר לרוב לשלול את זכויות המיעוט, ומקטין את שוק הרעיונות, שהוא לב ליבו של הרעיון הדמוקרטי. בסופו של דבר, אף קבוצות המהוות חלק מהקואליציה השלטת היום עשויות להפגע מתהליך זה. החרדים, העשירונים הכלכליים הנמוכים, ואפילו המתנחלים, עלולים למצוא עצמם נפגעים ללא הגנה של מוסדות המגבילים את שלטון הרוב.

נכון הוא שגם בעבר הוכיחה הדמוקרטיה הישראלית גמישות ויכולת התאמה לשלטון הגמוני, ותהליכים ארוכי טווח אולי ישנו את המגמות הנוכחיות. אך בטווח הקצר אנו נמצאים בעיצומו של משבר שבו תפקידם של מוסדות מסורתיים בחברה הישראלית הולך ומצטמצם. רק קואליציה חוצת גבולות מפלגתיים, שתבהיר את מקומם של המוסדות העצמאיים בדמוקרטיה הישראלית, תוכל להגן עליהם ועל עושרה של הדמוקרטיה הישראלית.

פורסם לראשונה בגלובס.