בין נס להתנסות

בימים בהם אין ניסים גלויים, אנו נדרשים להתמודד אל מול האתגרים המוצבים בפנינו בצורה אחראית ואוטונומית, כקבוצה וכפרט. סיפור יציאת מצרים טבע את חותמו בנפש האומה ומייצג את האיזון הנדרש בין ההבנה כי אנו מתקיימים במישור רחב יותר לבין הצורך לבחינת מציאות ריאלית, דבר המאפשר את המשך קיומנו כעם.

סיפור יציאת מצריים מותנע על ידי ניסים – סנה בוער, נהר של דם, ברד מתלקח באש, ים נבקע. המציאות הרגילה הושעתה והבמה ההיסטורית הופקדה בידי כוחות שאינם מופעלים על ידי סיבתיות רציונאלית. מקורותינו מתפעמים: "ניסים שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי".

אבל אנחנו, היום, לא רואים ניסים גלויים. המציאות הידועה לנו פועלת על פי חוקים קבועים של טבע ושל אדם. חיינו הם מסע ארוך, לפעמים מתיש, של התמודדות עם אתגרים המוצבים בפנינו, כפרטים וכקבוצה. התוצאה, לכאורה, תלויה רק בנו: הצלחה או כישלון, התגברות או כניעה, למות או לכבוש את ההר. המלאכים שפגשתי בחיי, והם רבים, כולם אנושיים ונטולי כנפיים. לא חזיתי, מעודי, בהתרחשות שנוגדת את חוקי הטבע.

המרחב שמשתרע מיציאת מצרים ועד ימינו הוא שיעור מתמשך במעבר מההסתמכות על כוחות חיצוניים אל ההסתמכות על עצמנו. ההיסטוריה היהודית מטיחה בפנינו את ההכרח לבחור, לקבל אחריות, להיות אוטונומיים, לעמוד בניסיון. שורש המילים אמנם דומה – נס והתנסות - אבל החוויה האנושית המתקיימת בשתי ההוויות היא ממש הפוכה.

לאחר יציאת מצרים הולכת ומידלדלת נוכחותו הגלויה והפעילה של האל בסיפור המקראי. שכיחות הניסים מתמעטת, דיבורו הישיר אל בני אדם הולך ומצטמצם, כך שקיומו תלוי בפרשנות שאנו נותנים למאורעות שונים. במישור הגלוי, הפעולה האנושית משתלטת על הסיפור.

הדיבור האחרון של האל במקרא הוא עם איוב, שתוהה על מוסריות הפעולה של האל. לאחר מכן, בעשרה מספרי התנ"ך, אלוקים שותק כליל ובכך מפנה מקום לאדם ומעביר אליו את האחריות. מעתה, עיצוב ההיסטוריה תלוי בי ובך.

סיפור נס יציאת מצרים ממשיך ללוות אותנו משום שהוא טבע את חותמו בנפש האומה. הוא מוזכר בתפילותינו שלוש פעמים ביום ומשמש כן שילוח למסר רב-דורי שממשיך לפעם כאן ועכשיו: 80% מהיהודים בישראל מעידים על עצמם כמאמינים באלוקים שהתגלה לעם במצרים. אבל שתיקת האל ובחינת המציאות מלמדת כי הנס אינו תכנית חיים, לא לפרט ולא לאומה.

כל דור עומד בפני הפיתוי החמקמק של תפקוד מתוך תודעה ניסית. במאה העשרים נהו מיליונים רבים אחר אידיאולוגיות רוחניות, חברתיות או פוליטיות שהניעו אותם לפעולות קיצוניות. אדמת העולם חמוצה מדם משום שרבים כל כך התמסרו לאידיאולוגיה ניסית, דתית או חילונית, מתוך שאיפה לקיצור דרך, וויתור על מחשבה עצמאית וביקורתית.

הנס לא נעלם מחיינו, אלא רק החליף צורה. היום הוא מתגלם בדמות כריזמטית סוחפת, בהבטחה אידיאולוגית המחזיקה בשרוולה אמת בלתי מעורערת, באישיות חזקה "שיודעת לטפל בבעיות". גם אלו, כמו "נס", מתיימרים לעקוף את התהליך החינוכי ואת ההתמודדות המיוזעת עם מורכבות המציאות.

הזיכרון ההיסטורי היהודי נושא עמו את תודעת המתח בין הנס לבין ההתנסות. מצד אחד "אין סומכין על הנס" ומנגד איננו מוגבלים ל"כוחי ועוצם ידי". נדרש איזון עדין בין הסתמכות על עצמנו לבין הבנה, או מדויק יותר – אמונה, כי אנחנו מתקיימים מתוך הקשר רחב יותר מהנראה לעין הרציונאלית. נדרשים לנו בו-זמנית פעולה מתוך השראה – שמסומלת בנס, ובחינת מציאות ריאלית – שמסומלת בהתנסות. בלי הראשון היינו נשארים עבדים במצרים; בלי השני היינו נותרים שבט פרוע במדבר. השילוב בין ההתנסות לבין הנס מאפשר את המשך קיומנו כעם ונותנת לו טעם – אז והיום.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות".