עשרים וחמישה האירועים שעיצבו את פני הדמוקרטיה הישראלית

לכבוד יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל, פרויקט מיוחד של המכון הישראלי לדמוקרטיה יחד עם ynet, מציינים את 25 האירועים המשמעותיים ביותר שתרמו לעיצובה של הדמוקרטיה הישראלית. המכון הישראלי לדמוקרטיה, החוגג בימים אלה 25 שנים להיווסדו, סימן 25 אירועים מכוננים – מקצתם התרחשויות היסטוריות, מקצתם מהלכים חוקתיים ומשפטיים – ואתם הגולשים מוזמנים להצביע על האירועים המשמעותיים ביותר לתפיסתכם. אמנם, לא ניתן לעמוד בפרויקט אחד על האירועים כולם, אך בימי החג הללו מותר לכולנו להסתכל אחורה בגאווה, ולמרות משברים ורגעי מבחן לא פשוטים, לומר- הצלחנו! בואו ותצללו איתנו לשבעה עשורי ההיסטוריה של דמוקרטיה ישראלית.

פרשת אלטלנה ופירוק הפלמ"ח

אחד האתגרים המרכזיים בימיה הראשונים של המדינה היה למזג את המחתרות שפעלו בזמן המנדט הבריטי לתוך צבא ממלכתי אחד – צבא הגנה לישראל. האתגר המורכב הגיע לשיאו האלים ביוני 1948 בפרשת הספינה אלטלנה, שבמהלכה התרחשה התנגשות אלימה בין כוחות צה"ל ללוחמי האצ"ל. במהלך ההתנגשות הזו נהרגו 3 חיילי צה"ל ו-16 לוחמי אצ"ל. עוד באותה שנה הורה בן-גוריון גם על פירוק הפלמ"ח ומיזוג חטיבותיו בצה"ל. תהליך פירוק המחתרות לווה בביקורת פוליטית נוקבת כלפי ראש הממשלה בטענות על הפעלת כוח מופרז ועל עירוב מניעים פוליטיים-מפלגתיים. עם זאת, בעיני רבים היו אלה צעדים חיוניים בדרך לביסוס הריבונות של המדינה הצעירה.

מהפך 1977

לאחר כמעט שלושה עשורים של שלטון מפא"י (והיורשות שלה מפלגת העבודה/המערך), בחירות 1977 הביאו לראשונה לעליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון. הייתה זו נקודת מבחן משמעותית לדמוקרטיה הישראלית וניתן לומר שהיא עמדה בה בצורה טובה. על אף התדהמה וההלם בקרב חלקים רחבים בציבור, רצון הבוחר כובד והתבצעה העברה תקינה של השלטון. התקדים של חילופי שלטון מסודרים היה חשוב מאוד בראייה דמוקרטית.

החוקה שמעולם לא נכתבה ופשרת הררי

גם לאחר 68 שנים, מדינת ישראל עדיין חסרה חוקה. השורשים לכך נעוצים בשתי החלטות חשובות שהתקבלו בראשית ימי המדינה. הראשונה היא קבלת "חוק המעבר" (פברואר 1949) שהפך את האספה המכוננת, שנבחרה חודש קודם לכן במטרה לכונן חוקה, לכּנסת הראשונה. השנייה הייתה פשרת הררי (יוני 1950), שבמסגרתה הוחלט על מתווה של קבלה הדרגתית של חוקי יסוד שכאשר יושלמו – יאוגדו לכלל חוקה שלמה. בלא חוקה בעלת מעמד עליון ומשוריין יש הרואים במדינת ישראל כדמוקרטיה חסרה/"צולעת".

בג"צ קול העם

פסק דין שבו נבחנו לראשונה גבולות חופש הביטוי כאשר הוא מתנגש עם ביטחון המדינה. הרקע היה מאמר ביקורת חריף שהתפרסם ב-1953 ב"קול העם", העיתון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), נגד הממשלה. שר הפנים, מתוקף סמכותו לפי פקודת העיתונות הורה על סגירת העיתון לעשרה ימים. העיתון פנה לבג"צ ועתירתו התקבלה. פסק הדין מהווה אבן דרך ואירוע מכונן של המשפט החוקתי בישראל, והיתווה את הדרך בה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי כאשר הם מתנגשים עם ערכים אחרים.

הסכם השילומים עם גרמניה - אבנים על משכן הכנסת

בראשית שנות החמישים החליטה הממשלה לפתוח במשא ומתן חשאי עם גרמניה המערבית לגבי פיצויים – אישיים וכלליים – על הסבל שנגרם ליהודים בתקופת השואה. כאשר נחשפו המגעים בין הממשלות פרצה סערה ציבורית גדולה. בינואר 1952 התקיימה בירושלים הפגנת ענק נגד ממשלת ישראל. בתום עצרת שבמהלכה נשא מנהיג חרות מנחם בגין נאום חריף צעדו המפגינים לעבר משכן הכּנסת. על אף כוחות המשטרה הרבים שהקיפו את המשכן, נרגמו אבנים לכיוונו. עשרות שוטרים נפצעו, שמשות הבניין נופצו ומספר חברי כנסת נפצעו אף הם.

תכנית ההתנתקות

תכנית מדינית שקידם ראש הממשלה אריאל שרון, ועיקרה פינוי היישובים הישראלים מרצועת עזה ומצפון השומרון באופן חד צדדי וללא משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. התכנית יצאה לפועל בחודשים אוגוסט וספטמבר 2005, לאחר מאבק פוליטי סוער. המחאה הציבורית סביב התוכנית לוותה בחשש מפני "מלחמת אחים" ותופעות של אי ציות בקרב אנשי המחנה הדתי-לאומי, אך בפועל, יישומה עבר ללא אירועי אלימות חריפים. יישום התכנית והמחאה הפנימית בליכוד הביאה לפרישתם של שרון וקבוצת שרים וחברי כנסת מסיעת הליכוד ולהקמתה של מפלגת קדימה.

חוקי היסוד של 1992 ו"המהפכה החוקתית"

בשנת 1992 קיבלה הכנסת שני חוקי יסוד שעסקו לראשונה בזכויות הפרט. שלוש שנים לאחר מכן קבע בג"צ בפסק דין בנק המזרחי שמעמדם של חוקי היסוד עולה על מעמדם של חוקים רגילים. כן נקבע מכוח פרשנות שבית המשפט הוא המוסמך להכריע בשאלת החוקתיות של חוקי הכנסת. בכך נסללה הדרך לביקורת שיפוטית של בית המשפט על חוקי הכנסת, במה שזכה לכינוי "המהפכה החוקתית" שבאה לידי ביטוי באקטיביזם שיפוטי של בית המשפט מול רשויות השלטון האחרות. מהלך זה  נמצא במוקד מחלוקת ציבורית בין הטוענים כי בית משפט חזק חיוני לביסוס הדמוקרטיה ולהגנה על זכויות הפרט לבין הגורסים שבית המשפט נטל על עצמו סמכות לא לו וכי הוא אינו מייצג את קשת הדעות בחברה הישראלית.

פרשת קו 300

פרשייה משפטית, שנולדה בעקבות חטיפת אוטובוס בקו 300 של אגד על ידי ארבעה מחבלים פלסטינים באפריל 1984. שנים מהמחבלים נהרגו בעת פעולת ההשתלטות של כוחות הביטחון על האוטובוס והשנים האחרים נשבו בחיים ונהרגו זמן קצר לאחר מכן על ידי אנשי השב"כ. שתי ועדות חקרו את נסיבות מותם של המחבלים שנשבו וחשפו טיוח ושיבוש חקירת האירוע מצד השב"כ. בצעד  מעורר מחלוקת, ארבעה מהמעורבים זכו בחנינת נשיא המדינה עוד בטרם הועמדו לדין. בהמשך נחונו שבעה אנשי שב"כ נוספים. פרשת השב"כ חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של השב"כ והעלתה דרישה לבדק בית מקיף. הפרשה אף הייתה בין גורמי הרקע לבג"צ העינויים (1999) שבו נאסר השימוש בשורה של שיטות חקירה ועינויים, ולחקיקתו של חוק השב"כ (2002).

מגילת העצמאות

ביום שישי ה-14 במאי 1948 התכנסו בתל אביב חברי מועצת העם לישיבה חגיגית בה הוכרז על הקמת המדינה. מגילת העצמאות, עליה חתומים 37 חברי מועצת העם, מהווה את מסמך היסוד של מדינת ישראל ואת ה"מגדלור" הערכי, התרבותי-לאומי והדמוקרטי שלה. היא מניחה בפני העולם ובפני אזרחי המדינה את ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל - כמסגרת בו מממש העם  היהודי את זכותו להגדרה עצמית. במקביל, מבטאת ההכרזה גם את אופייה הדמוקרטי של המדינה – היא קובעת כללים בדבר שוויון וצדק לכל אזרחיה. רבים רואים כיום במגילת העצמאות, בייחוד בתקופות של קיטוב, פילוג והתמוססות הסולידריות החברתית, כ"דבק" היסודי של החברה הישראלית וכמסמך המספק מכנה משותף רחב לאזרחיה.

הטבח בכפר קאסם

פרשייה ביטחונית-משפטית, שהתעוררה בעקבות הרג של 43 אזרחים ערבים תושבי כפר קאסם על ידי חיילי מג"ב באוקטובר 1956, ערב מבצע קדש. לנוכח המתיחות הביטחונית הטיל צה"ל עוצר על יישובי האיזור ובתוך כך ניתנה הוראה לחיילים לירות בכל מי שמפר את העוצר. כמה עשרות מתושבי כפר קאסם, שעבדו במהלך אותו יום בשדות, לא ידעו על הקדמת שעת העוצר וכאשר שבו מעבודתם נורו למוות בעוון הפרתו. כעבור כמה ימים מונתה ועדת חקירה לבירור נסיבות התקרית, וזו המליצה לפצות את משפחות ההרוגים ולהעמיד לדין את המעורבים. בפסק דין קבע בית הדין הצבאי את חובתו של חייל לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, "שדגל שחור מתנוסס מעליה".

מחאת הפנתרים השחורים

תנועה מחאה חברתית שהוקמה ב-1971 על ידי צעירים בני הדור השני של העולים ממדינות ערב חשו מקופחים על ידי המדינה בשל הרקע העדתי שלהם. "הפנתרים" מחו נגד אפליית יהודים ממוצא מזרחי ותבעו לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי במגמה להשוותו לזה של יהודים יוצאי מדינות המערב. מאבקם זכה לתמיכת אנשי אקדמיה ועובדים סוציאליים. "הפנתרים" פעלו בעיקר בירושלים ובתל אביב וארגנו מספר הפגנות, שהסתיימו לא פעם בהתנגשויות עם גורמי אכיפת החוק. התבטאותה כביכול של ראש הממשלה גולדה מאיר לאחר פגישה עם נציגי הפנתרים – "הם לא נחמדים" – השתרשה כביטוי מייצג להתנשאות התרבותית של מפלגת השלטון כלפי עולי המזרח.  התנועה התפרקה ב-1973 בשל מחלוקות פנימיות ולא הצליחה להיבחר לכנסת. בהמשך השתלבו כמה מחבריה הבולטים של התנועה במפלגות שונות.

רצח רבין

התהליך המדיני מול הפלסטינים, אישור הסכמי אוסלו בכנסת וגל פיגועי ההתאבדות של השנים 1994-5 הובילו ליצירת קיטוב חריף בין ימין לשמאל. הימין הפוליטי האשים שמדיניות הממשלה הובילה לפיגועים ומסכנת את מדינת ישראל. הוא ניהל קמפיין ציבורי אגרסיבי במהלכו נטען כי הממשלה אינה לגיטימית. בחלק מפעולות המחאה וההפגנות תואר ראש הממשלה יצחק רבין כ"בוגד" ומסע ההסתה והשיסוי נגדו הגיע לשיא בסתיו 1995, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ב'. ב-4 בנובמבר, בתום עצרת שלום בכיכר מלכי ישראל, נרצח רבין על-ידי יגאל עמיר.

אירועי אוקטובר 2000 ודוח ועדת אור

בראשית אוקטובר 2000 הצטרפו חלק מאזרחי המדינה הערבים למחאות האלימות של קרוביהם ביהודה ושומרון, על רקע האכזבה מכישלון התהליך המדיני ועלייתו של ראש האופוזיציה אריאל שרון לביקור בהר הבית. בפרק זמן של כעשרה ימים התרחשו הפגנות ואירועים אלימים שבמהלכם נהרגו 12 אזרחים ערבים. ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אור מונתה לחקור את האירועים. דו"ח הוועדה (2003) קבע כי גילויי האלימות במגזר הערבי התפרצו על רקע אפליה והזנחה ארוכי טווח של המגזר מצד ממשלות ישראל. הוועדה הצביעה גם על התבטאויות הנהגת הציבור הערבי כגורם מתסיס. בין השאר, המליצו חברי הוועדה על צמצום הפערים בין המגזר היהודי לבין המגזר הערבי. פרסום הדוח הצטרף לבג"צ קעדאן (2000, שקבע שמדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד היא אפליה אסורה) בניסיון להיאבק בחוסר השוויון ממנו סבלו אזרחים ערבים.

מלחמת ששת הימים ומפעל ההתנחלויות

במהלכם של שישה ימים בחודש יוני 1967 השתלטה מדינת ישראל על שטחים שהכפילו את שטחה פי שלושה משטחה ערב המלחמה. המלחמה שינתה מן היסוד את קווי המתאר של הפוליטיקה ופערה את השסע האידיאולוגי העומד מאז במרכזה: בין תומכי "ארץ ישראל השלמה" (נצים) לבין מצדדי נוסחת "שטחים תמורת שלום" ו"שתי מדינות לשני עמים" (יונים). חסידי תפיסת ארץ ישראל השלמה רואים בשליטה בשטחים ובחיזוק ההתיישבות בהם ביטוי לזכות ההיסטורית של העם היהודי כמו גם כורח בטחוני. לעומתם המצדדים בפינוי התנחלויות סבורים כי נדרשים ויתורים טריטוריאליים כדי להגיע לשלום וכי המציאות הנוכחית שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות בטריטוריה אחת – פלסטינים משוללי זכויות לצד מתיישבים יהודיים בעלי זכויות – היא בלתי נסבלת  ומטילה צל כבד על עצם האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל.  

פסילת כהנא מהתמודדות לכנסת

המתח בין הזכות להיבחר לצורך של הדמוקרטיה להתגונן מפני המנסים לחתור תחתיה בא לידי ביטוי מובהק בפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת. ב-1984 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את כך בראשות מאיר כהנא על רקע גזעני, אולם בג"ץ ביטל את ההחלטה על רקע היעדר סמכות וכהנא נבחר לכנסת. ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהכנסת תיקנה את החוק, נפסל כהנא שנית אך הפעם אישר בג"ץ את החלטתה של ועדת הבחירות. בשנת 2002 תוקן החוק באופן שהתיר לפסול גם מפלגות או מועמדים התומכים במאבק מזויין נגד מדינת ישראל. על רקע זה היו מספר ניסיונות לפסול מפלגות וחברי כנסת ערבים, אך כולם נבלמו עד כה על-ידי בג"ץ.

הסרת הממשל הצבאי

בין השנים 1948 – 1966 חיו הערבים אזרחי ישראל תחת ממשל צבאי. בתקופה זו  הוטלו על האוכלוסייה הערבית הגבלות רבות שפגעו בזכויות אזרח בסיסיות והפלו אותם ביחס לרוב היהודי.  למשל, הם נדרשו להציג אישורי תנועה על-מנת לצאת מהיישובים ולקבל רשיונות משירות הביטחון עבור חלק מהמשרות בהם הועסקו. כבר מאמצע שנות החמישים החלו להישמע דרישות בכנסת להסרת הממשל הצבאי אולם הצעות שונות בנושא נדחו. רק בשנת 1966, כמעט שני עשורים לאחר כינונו, הודיע ראש הממשלה לוי אשכול מעל במת הכנסת על ביטולו.

פתיחת ערוץ 2 והטלוויזיה המסחרית

הקמת הערוץ השני של הטלוויזיה בישראל סימנה מעבר מתקופה של מונופול של המדינה על אמצעי השידור - הרדיו והטלוויזיה, לתקופה של אמצעי תקשורת רבים יותר וממוסחרים יותר. הערוץ השני הפך עד מהרה למדורת השבט החדשה של החברה הישראלית, והוא מסמל מצד אחד טלוויזיה מסחרית, ממומנת פרסומת, לפעמים כוללת גם פרסום סמוי, הנתונה ללחצים והשפעה מצד בעלי מניות ושותפים עסקיים, מצד שני - תכנים רדודים ותוכניות ריאליטי, ומצד שלישי - אתוס עיתונאי מרשים שהצליחה ליצור חברת החדשות שלו ותוכניות תחקירים כמו "עובדה" ששימשו עוגן של מצויינות גם כאשר השידור הציבורי בישראל הלך ודעך.

שירות חרדים בצה"ל- פטור ל-400 בחורי ישיבות

הוויכוח סביב גיוסם של בני ישיבות חרדיים הוא אחד מהממושכים בתולדות המדינה. הפטור שניתן כיום לעשרות אלפי בחורי ישיבות מהווה בעיני רבים אפליה חמורה ופגיעה מהותית בשוויון. מקורו של הפטור בהוראה של ראש הממשלה ושר הביטחון בראשית ימי המדינה לדחות את שירותם הצבאי של תלמידי ישיבות, שמספרם עמד אז על 400 בלבד. ב-1958 כבר הביע בן גוריון חרטה מסוימת על שהסכים להסדר והתריע מפני תופעה מתרחבת של השתמטות. ביטול המכסה השנתית של פטורים (ב-1977 על-ידי בגין) גרם לזינוק בהיקף מקבלי הפטורים. בעקבות עתירה לבג"ץ הקימה הכנסת ועדה ציבורית וחוקקה את "חוק טל". אולם משלא חל שינוי מהותי בגיוס בחורי ישיבות חוקק ב- 2014 הסדר אחר - חוק השוויון בנטל – אך גם הוא לא מומש הלכה למעשה ואף יש כוונה לשנותו.

מיהו יהודי- מכתב בן גוריון ל- 50 חכמי ישראל

סוגיית מיהו יהודי מהווה את אחד הוויכוחים היסודיים שמלווים את מדינת ישראל מיום הקמתה. חוק השבות במתכונתו המקורית לא כלל הגדרה של יהודי ובשנת 1958 פרץ משבר קאליציוני על רקע הנחייתו המפורשת של שר הפנים דאז לפקידי משרדו לרשום כיהודים כל מי שהצהיר על כך בתום לב. שרי המפד"ל פרשו מהממשלה וראש הממשלה דוד בן גוריון חיפש פשרה והחליט לשלוח אגרת לכחמישים מ"חכמי ישראל" ולבקש מהם חוות דעת בנושא. רוב המשיבים תמכו בהגדרה דתית-הלכתית ועל כן שונתה ההנחייה לרשום כיהודי רק מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר. ברוח זו תוקן כעשור מאוחר יותר גם חוק השבות.

המחאה החברתית

סדרת פעולות מחאה והפגנות שהתרחשה בקיץ של שנת 2011. המחאה, שהחלה מעל דפי הפייסבוק, התמקדה במצוקה של שוק הדיור בפרט וביוקר המחייה בכלל, והובילה להקמת עיר אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב ובערים נוספות. הממשלה הקימה בתגובה את ועדת טרכטנברג שבחנה והציעה פתרונות לדרישות הכלכליות של המפגינים ובעיקר למצוקת יוקר המחיה במדינת ישראל ולפערים החברתיים. יש הרואים במחאה תפנית משמעותית בהלך הרוח של הציבור: מתקופה ממושכת של אדישות ואסקפיזם לחיזוק האמונה ביכולת ההשפעה של האזרח הקטן, לעלייה בהשתתפות ובמודעות הפוליטית ולהגברת הדרישה מנבחרי ציבור לעמוד בערכים דמוקרטיים של שקיפות ואחריותיות.

בג"צ אליס מילר

בג"ץ מכונן הנחשב לאחד מפסקי הדין החשובים והתקדימיים באמירתו החוקתית והערכית לגבי האיסור על אפליית נשים. מילר, שגוייסה לצה"ל במסגרת העתודה, פנתה לפני תחילת שירותה בצה"ל בבקשה לעבור את המיון הראשוני לקורס טיס. בקשתה נדחתה בטענה שעל פי ההוראות אין לשלב נשים במקצועות לחימה. בסיוע האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים, הגישה מילר עתירה לבג"צ וזה קיבל העתירה.  ההחלטה פתחה בפני נשים תפקידים שונים, שעד אז היו חסומים בפניהן. בשנת 2000 תוקן החוק באופן שקבע  כי לכל אישה זכות שווה למלא כל תפקיד בצה"ל, אלא אם כן קיימת מגבלה מאופי או ממהות התפקיד.

הבחירה הישירה

בהיסטוריה של מדינת ישראל עלו יוזמות רבות לתיקון שיטת הממשל אך רובן ככולן לא אושרו. הרפורמה המשמעותית ביותר במבנה המשטרי אושרה בכנסת בשנת 1992 ונכנסה לתוקפה ארבע שנים לאחר מכן. שיטת "הבחירה הישירה" אפשרה לאזרחים להצביע בפתק אחד עבור המפלגה ובפתק שני עבור מועמד לראשות הממשלה. על אף התקוות שהשיטה תחזק את ראש הממשלה ואת המפלגות הגדולות, בפועל קרה בדיוק להיפך. הבוחרים פיצלו הצבעתם, המפלגות הסקטוריאליות שגשגו והכּנסת הגיעה לרמות פיצול חסרות תקדים. ב-2001 בוטלה שיטת הבחירה הישירה ובבחירות 2003 חזרנו לבחור בפתק אחד.

שווים בפני החוק- רה"מ ונשיא לשעבר בכלא

שלטון החוק הוא מאפיין הכרחי לדמוקרטיה ליברלית ואחד ממבחניו העיקריים הוא יחסו השוויוני כלפי אזרחים מן השורה וכלפי  נבחרי הציבור והאליטות. המצב הנוכחי, בו נשיא לשעבר וראש ממשלה לשעבר, מרצים עונשי מאסר יכול להתפרש כעדות לחוסנם של מוסדות שלטון החוק ועל טיפולה השוויוני וחסר הפניות של מערכת אכיפת החוק בחשודים בפלילים.

חוק ההסדרים

האינפלציה המפלצתית של אמצע שנות השמונים אילצה את ממשלת האחדות לנקוט בצעדים חריגים במסגרת תכנית הייצוב הכלכלית. כחלק מכך הוצמד לחוק התקציב לשנת 1986 חוק נלווה שכלל מספר נרחב של רפורמות, הפרטות ותיקוני חקיקה וזכה לכינוי "חוק ההסדרים". השימוש בחוק שמאגד בתוכו מספר גדול של צעדים נתפס אז כמוצדק נוכח תחושת החירום הכלכלית אולם כאשר התייצב המשק הישראלי והממשלות המשיכו להשתמש בכלי החריג הזה – והכניסה לתוכו גם רפרומות שאין להן קשר ישיר לתקציב המדינה – החלו לצוץ כלפיו ביקורות. עיקר הטענות נוגעות לכך שהליך החקיקה החפוז לא מאפשר דיון מהותי בגופם של סעיפי החוק השונים, אינו מאפשר שקיפות מינימלית וביקורת ציבורית נאותה ובכך מחליש את הפיקוח של הרשות המחוקקת על הממשלה.

דוח ועדת אגרנט

ועדת חקירה ממלכתית מונתה ב-1973, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים ובחנה את ההחלטות של הגורמים הצבאיים והפוליטיים שהביאו למה שכונה אז כ"מחדל". בנוגע לדרגים הצבאיים פסקה הוועדה כי הם נושאים באחריות אישית – טעו בשיקול דעתם ולפיכך יש לפטרם. אשר לדרג המדיני – ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין – הוועדה לא ייחסה לו טעות ולא הטילה עליו אחריות אישית אם כי נרמז שהוא עלול לשאת בתוצאות מתוקף האחריות המיניסטריאלית. הסערה הציבורית שהתעוררה עם פרסום דוח הוועדה, הביאה להתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה ודיין לא מונה לתפקיד שר בממשלה החדשה. מלבד ההמלצות האישיות, הוועדה הצביעה על היעדר חלוקת סמכויות ברורה בין הממשלה,שר הביטחון והרמטכ"ל ובכך תרמה תרומה מכרעת להסדרת היחסים בין הדרג המדיני לצבאי.