הדרת נשים פוגעת בכולנו

פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון ולשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, מביע במאמר בידיעות אחרונות עמדת נחרצת נגד ההחלטה שלא לאפשר שירת נשים במוסד בטקס יום השואה. לפי פרופ' שטרן: "הדרת נשים משפילה ומבזה אותן ופוגעת בכבוד האדם שלהן. הסכמה לכך, היא נוק-אאוט מוסרי לכל אדם או ארגון ובוודאי למוסד אקדמי. כאשר אוניברסיטה בוחרת לאמץ פרשנות קצה של ההלכה שרוב רובם של הדתיים אינם מקבלים אותה ולאכוף אותה על הכלל, היא שומטת את השטיח מתחת לתקוות המרכזיות של מייסדיה לקיום מוסד דתי וסובלני".

בתקנונה של אוניברסיטת בר-אילן קבוע אופייה המיוחד כ"אוניברסיטה דתית". יש המערערים על הצורך ואף על הלגיטימיות של קיום מוסד אקדמי בעל אופי דתי. אני מצדיק, על בסיס ליבראלי, את האפשרות של קבוצות מגזריות לטפח מרחבים ציבוריים בעלי אפיון מיוחד בתנאים מסוימים. דברים אלו יפים לדעתי גם לשם הצדקת הקמתה של אוניברסיטה ערבית בישראל.

תמיכתי העקרונית ברעיון של אוניברסיטה דתית מחייבת אותי לתגובה חדה כנגד החלטת המוסד למנוע שירת נשים בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יש כאן חלשות דעת מפחידה, שמסמנת אפשרות למדרון חלקלק. ואכן רבים מאד מחברי הסגל בפקולטה למשפטים, דתיים וחילונים, הביעו מחאתם במכתב לנשיא האוניברסיטה ולרקטור, וקראו לכונן כללים ותהליכי קבלת החלטות שימנעו הישנות מקרים כאלו בעתיד.

התומכים באיסור על שירת נשים טוענים שההלכה, על פי פרשנותם, אוסרת פרקטיקה זו. לכן השמעתה בטקס של האוניברסיטה פוגעת ברגשות הדת שלהם. מדובר ברגשות סובייקטיביים, שאין לי כל סיבה לערער על כנותם. ואולם, האם בשם ההגנה על חופש הדת של קבוצה מסוימת, ראוי לאפשר לה להכתיב למרחב הציבורי המשותף את העדפותיה? שאלה זו מרחפת בחלל האוויר הישראלי והאירופאי כולו: כיצד מנהלים מרחב ציבורי משותף בחברה מרובדת?

חופש הדת ומניעת פגיעה ברגשות דתיים הם ערכים חשובים מאד, אבל אינם ערכים מוחלטים. כנגד ההגנה על כל ערך – אפילו חיי אדם - יש לשקול את הפגיעה האפשרית בערכים אחרים, ולאזן בין הערכים המתנגדים. במקרה הנדון הערכים הנפגעים מהדרת נשים משירה בציבור משמעותיים במיוחד:

ראש לכול, הדרת נשים משפילה ומבזה אותן ופוגעת בכבוד האדם שלהן. הסכמה לכך היא נוק-אאוט מוסרי לכל אדם או ארגון, ובוודאי למוסד אקדמי. כיצד אפשר לחנך סטודנטית להיות מדענית או תלמידת חכמים, ביד אחת, ולסכור את פיה במרחב הציבורי, ביד שנייה? מוסד להשכלה גבוהה, שאמון על ביקורת עצמית, לא יכול לסבול סתירה פנימית קשה כל כך. מוסד שכזה לא יכול לקיים תכנית ללימודי מגדר, מבלי להיות מואשם בצביעות קיצונית.

סמוך לכך ההיבט המשפטי: כבר מגילת העצמאות הבטיחה שוויון מגדרי וחוקי המדינה אוסרים על הפלייה על בסיס מגדרי. בעקבות אירועי עבר, היועץ המשפטי לממשלה קבע רק לפני שנתיים את המובן מאליו: "משרד ממשלתי או גוף ציבורי לא ייתן חסותו לאירוע ציבורי ... הנוקט בהפרדה או בצעדים מפלים אחרים". מוסד שאיננו נוהג על פי החוק, אינו יכול לקיים פקולטה למשפטים, מבלי להיות מואשם בצביעות קיצונית.

ומה באשר ליהדות עצמה? בר-אילן אמורה לשמש מגדלור מחקרי לפיתוח המחשבה הדתית הביקורתית. מבין ספסליה אמורה לצמוח ההנהגה הרעיונית שתאפשר לאורח החיים הדתי להגיב למציאות ולהלכה הדתית לבצע את מה ששמה מחייב: ללכת עם הזמן. כאשר אפילו האוניברסיטה בוחרת לאמץ פרשנות קצה של ההלכה – שרוב רובם של הדתיים באוניברסיטה אינם מקבלים אותה - ולאכוף אותה על הכול, היא שומטת את השטיח מתחת לתקוות המרכזיות של מייסדיה לקיום מוסד דתי סובלני.

טעם רע נוסף מהווה העובדה שהחלטת האוניברסיטה הצליחה להפוך את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום של מחלוקת. אני מכיר את הנהגת האוניברסיטה באופן אישי. אין לי ספק שמדובר בשגיאה שלא תחזור על עצמה.

המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".