אפשר לתקן את יחסי החברה הערבית והמשטרה

ההתנגשות האחרונה בין המשטרה לחברה הערבית בכפר קאסם, היא עוד רגע של שפל ביחסי המיעוט הערבי עם השלטון. ההתנגשויות האלו, שחוזרות על עצמן בגלים אחת לכמה חודשים מציפות מעל לפני השטח את המציאות היומיומית בחברה הערבית.

בניגוד למה שנדמה, כי יחסי הניכור המובנים בלתי ניתנים לגישור, המציאות מראה שכשהמדינה רוצה היא יכולה לעבוד ביחד עם החברה הערבית. כך למשל, לפני עשור, עמד אחוז הנשים הערביות העובדות על כ-20%, בעוד שהיום הוא עומד על למעלה משליש. השינוי נובע בין השאר מתכניות של המדינה להכשרה וחינוך לנשים ערביות, מתן מלגות והקמת מעונות יום ביישובים הערבים ואנו נמצאים רק בתחילתו.

תמונת הראי למהלך הזה זה היא ביחסי החברה הערבית עם המשטרה. לפי מדד הדמוקרטיה לשנת 2016, האמון של האוכלוסייה הערבית במשטרה עומד על 27% בלבד וממחקר משותף של המכון הישראלי לדמוקרטיה ובנק ישראל שערכו ד"ר סאמי מיעארי ונעם זוסמן, עולה שהיקף הדיווח של ערבים למוקדי 100 על אירועים פליליים נמוך פי 2 יחסית ליהודים.

הציפיה של מנהיגי החברה הערבית, ראשי הרשויות ובעיקר האזרחים הפשוטים, כי המשטרה תפעל למיגור האלימות אינה מתממשת. תכניות נבנות, באות והולכות, אך תוצאות אין. חוסר האמון בולט במיוחד על רקע כשלון המשטרה לפענח מקרי רצח, וליצור הרתעה בקרב כנופיות פשע שהולכות ומשגשגות. לראיה, בכפר קאסם בלבד אירעו ששה מקרי רצח במהלך החודשיים האחרונים כשעד כה, נראה כי אף אחד מהם לא פוענח. לאחרונה השיקה המשטרה תכנית למיגור הפשיעה בחברה הערבית. אלא שבשטח אין שינוי, גם אם נפתחות תחנות משטרה, לא נראה שההרתעה גדלה. מקרים כמו האחרון וזה שקרה באום אלחיראן לפני כארבעה חודשים, מעצימים את הבעיה, אך מה שמשפיע בפועל היא בעיקר המציאות היומיומית.

למשטרה יש אתגר לא פשוט. החברה הערבית סובלת מהזנחה ארוכת שנים ורב מערכתית שאין לה פתרון קסם אחד של אכיפה בלבד. האפליה הקיימת בתקציבים, איכות מערכת החינוך ובשוק התעסוקה, מקרינה מטה ויוצרת ניכור לשלטון. כל אלו בשילוב הבעיות בסוגית הלאום, יוצרים סיטואציה מורכבת. אך בתוך כך, הדוגמא של התהליך שקורה לאחרונה בקרב נשים ערביות מראה שאפשר אחרת. גורמים ממשלתיים ובהם בנק ישראל, הבינו ששילוב נשים ערביות הוא יעד אסטרטגי לכלכלה הישראלית. האם גורמי האכיפה גם מבינים את הנזק בתחום אחריותם?

הסכנה האמיתית היא לחברה בישראל כולה המקוטבת ממילא. בכפר קאסם למשל, פנו התושבים לחברת אבטחה פרטית הפועלת ביישוב. ישנם גם קולות המדברים על הקמת מוסדות חינוך מנותקים מהמדינה. אלו פתרונות רעים לכל הצדדים- לערבים שיתקשו יותר להשתלב ולחיות במדינה, ולמדינה שתיאלץ להתמודד עם ניתוק של האזרחים ממנה וממוסדותיה.

בניגוד לרושם שאולי נוצר, יש רצון עז בקרב החברה הערבית להשתלב ולקבל את השירותים מהמדינה ולשפר את הביטחון האישי. לצערי, בקונסטלציה שנוצרה, יהיה קשה מאוד שהצעד הראשון יגיע מתוך החברה הערבית- אך זוהי ממש לא סיבה להרים ידיים. אם במשטרה יעשו את הצעד הראשון ויציגו תכנית מערכתית, עם יעדים מדידים שתתבטא גם בשטח ולא רק בהגדלת תחנות המשטרה וגיוס שוטרים ערבים, אלא ואולי בעיקר כזו שתתחיל מטיפול שורש בסוגית הרציחות ומקרי האלימות החמורים, היא תתקבל בזרועות פתוחות. תפקידה של ההנהגה הערבית והחברה הערבית כולה לא נפקד- עליה לדרוש זאת ובשום פנים ואופן לא להיכנס לקיבעון או לאנטי אוטומטי אם וכשתכנית כזו תונח. כי על העתיד של כולנו אסור לוותר.

פורסם לראשונה ב'גלובס'