משאל עם בבריטניה – דמוקרטיה במיטבה או פופוליזם?

בבריטניה עצמה, עריכת משאל עם ברמה הלאומית היא אירוע נדיר. הדבר מחדד את הסוגיה בה מתחבטות דמוקרטיות רבות כיום והוא המתח בין הדמוקרטיה הישירה ובין הדמוקרטיה הייצוגית. אולם האם מדובר בדוגמא מופתית למימוש הרעיון הדמוקרטי או שמא הדבר מעיד על התדרדרות לפופוליזם?

מעבר לשאלת ההשלכות מרחיקות הלכת על עתידו של האיחוד האירופי בעקבות פרישת בריטניה ממנו, משאל העם מספק הזדמנות לבחון את השימוש שעושה דמוקרטיה ותיקה כמו בריטניה בכלי של משאל עם לקבלת הכרעות קריטיות לעתיד המדינה. האם מדובר בדוגמא מופתית למימוש הרעיון הדמוקרטי או שהדבר מעיד על התדרדרות לפופוליזם תוך בריחת הפוליטיקאים מאחריות להכרעות כבדות משקל?

בבריטניה עצמה, עריכת משאל עם ברמה הלאומית היא אירוע נדיר. המשאל הקרוב יהיה משאל העם השלישי בלבד ברמה הלאומית. בראשון שנערך בשנת 1975 הכריעו האזרחים בעד הישארות של בריטניה באיחוד האירופי אליו הצטרפה שנתיים קודם לכן. ב-2011 נערך משאל נוסף בסוגיה של רפורמה אלקטורלית, ואז ההצעה לשנות את שיטת הבחירות נדחתה (ראו, קניג ובלאנדר, 2011). המשאל הנוכחי הוא פרי מימוש הבטחת הבחירות של ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון להביא את הסוגיה של החברות באיחוד האירופי להכרעת הציבור.

נשאלת השאלה האם סוגיה כבדת משקל כמו חברות באיחוד האירופי שיש לה השלכות מרחיקות לכת על היבטים בינלאומיים, כלכליים, ופוליטיים צריכה להיות מוכרעת במשאל עם. יש לציין שעל אף שמבחינה חוקתית תוצאת משאל העם אינה מחייבת את הממשלה הרי שמבחינה ציבורית-פוליטית ההכרעה אשר תתקבל תחייב את הממשלה לפעול לפיה.

אחת הטענות הנשמעות תדיר היא שהציבור אינו בקי דיו בסוגיה על מנת לקבל החלטה מושכלת. ולראיה, ועדת הבחירות המרכזית בבריטניה אשר בחנה לקראת משאל העם הנוכחי נוסחים שונים לשאלה שתועמד למשאל ציינה בדוח שפרסמה כי כאשר נשאלו אזרחים האם על בריטניה להיות חברה באיחוד האירופי (be a member) חלקם לא ידעו כלל שבריטניה כבר חברה באיחוד. לאור ההבנה שניסוח השאלה כשלעצמו עשוי לבלבל את הציבור או להטות את התוצאות (בהצעת החוק המקורית של הפרלמנט בנוגע למשאל הנוכחי השאלה התייחסה רק לאפשרות שבריטניה תישאר באיחוד (כן/לא) ובמחקר הסתבר שהיו אזרחים שהרגישו כי הניסוח אינו נייטרלי, כך גם לגבי השימוש במילה remain מול stay) הציעה ועדת הבחירות נוסח אשר התשובה עליו אינה "כן" ו"לא". הנוסח שהתקבל לבסוף הוא:

Should the United Kingdom remain a member of the European Union or leave the European Union?

 Remain a member of the European Union
 Leave the European Union

כדי להתמודד עם חוסר הידע של האזרחים חוק הרפרנדום הבריטי ("Political Parties, Elections and Referendums Act (2000)") קובע כללים לניהול קמפיין מקדים למשאל העם שחשיבותו בכך שהוא מביא לידיעת הציבור מידע בנוגע לסוגיה שעל הפרק ואת הטיעונים העיקריים בעד ונגד על מנת לעודד הכרעה מושכלת.

טיעון אחר כנגד השימוש במשאל עם הוא שלמעשה הפוליטיקאים בורחים מאחריות באמצעות העברת ההכרעה לציבור. המקרה של המשאל הנוכחי מעניין במיוחד משום שבפרלמנט הבריטי יש רוב למצדדים בהישארות באיחוד האירופי, ואם הכרעת הציבור תהיה נגד – הדבר יעיד על חסך דמוקרטי כתוצאה מהתנגשות בין רצונו של העם כפי שהוא מגולם בפרלמנט ובין רצונו בפועל של הציבור. יתרה מכך, אם הציבור יצביע בעד פרישה מהאיחוד יצטרכו הפרלמנט והממשלה לאשר חקיקה ולהוציא לפועל מדיניות שיגשימו את היציאה מהאיחוד האירופי, וזאת בניגוד לעמדותיהם.

עם זאת, התנגשות בין רצון הריבון ומייצגיו אינו מחזה נדיר בדמוקרטיה ככלל, ובהקשר של משאלים בנושא האיחוד האירופי בפרט. לדוגמא, אזרחי דנמרק, כמו גם אזרחי יוון, קיבלו החלטות הנוגדות את עמדת ממשלותיהן: אזרחי דנמרק דחו בשנת 2000 את אימוץ מטבע האירו ועוד היבטים של אינטגרציה של האיחוד האירופי ואזרחי יוון דחו לפני כשנה את "תוכנית הצנע" של האיחוד האירופי. גם אזרחי צרפת הצביעו בשנת 2005 נגד החוקה האירופית – תוצאה שהפתיעה רבים ושלחה אותות אזהרה לגבי גורל האיחוד כבר אז.

בנוסף, היות שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה והאוטונומיה שלה יש תפיסה רווחת בדמוקרטיות שהכרעות מעין אלה צריכות להתקבל ישירות על ידי הריבון, כלומר באמצעות מנגנונים של דמוקרטיה ישירה, ולכן אין פירושו של דבר בהכרח התחמקות של פוליטיקאים מהכרעות קשות. לדוגמא, באוסטרליה (1999) נערך משאל עם על הפיכת המדינה לרפובליקה והתנתקות מבית המלוכה הבריטי; בניו זילנד (2016) נערך משאל עם על אימוץ דגל חדש למדינה.

בהקשר של משאל העם הנוכחי יש כמה טיעונים בעד קיומו: האחד הוא שההשארות באיחוד האירופי אושררה לפני כארבעים שנה במשאל עם, ולכן ראוי שיתקיים משאל עם על מנת לקבל החלטה אחרת. בנוסף, מדינות נוספות ערכו משאלי עם בשאלת ההצטרפות לאיחוד האירופי. שנית, מימוש היוזמה למשאל עם כפי שהובטח על ידי ראש ממשלת בריטניה קמרון, מחזק את אמון הציבור במערכת הפוליטית והעומדים בראשה. מבחינת התרומה לחינוך הדמוקרטי העיסוק הציבורי האינטנסיבי סוגיה שעל הפרק מגביר את המעורבות הפוליטית של האזרחים ואת הידע הפוליטי שלהם.

שאלות שנותרו פתוחות עד לקיום המשאל הפועל הן מה יהיה שיעור ההצבעה בפועל והאם ההכרעה תהיה על חודו של קול. שיעור הצבעה נמוך עלול להחליש את הלגיטימציה של ההכרעה שתתקבל ברוב רגיל.

לא יהיה זה נכון להקיש מהדוגמא הבריטית לישראל. כידוע בישראל כבר התקבל חוק יסוד: משאל עם לפיו כל החלטת ממשלה לסגת משטחים בריבונות ישראלית תובא לאישור משאל עם (להרחבה ראו בלאנדר, 2014). עם זאת, יש מקום ללמוד מבריטניה על הדרך בה ניתן להבטיח כי אם יתקיים משאל עם הוא יתקיים בהליך מסודר והוגן שיתרום להעמקת המעורבות האזרחית בקבלת החלטות.

דוגמא לכך הוא תפקידה המרכזי של ועדת הבחירות בהכנות למשאל העם (מחקר אודות נוסח השאלה, אישור קמפיינים בעד ונגד) והיותה גוף מקצועי בניגוד להרכבה הפוליטי בישראל. בנוסף, בבריטניה אומץ עקרון ההרחבה של זכות הבחירה (גם אזרחי גיברלטר, ומדינות האיחוד האירופי של ה-commonwealth מלטה, וקפריסין רשאים להצביע). ואילו בישראל, למרות שהחוק קובע כי אכן כל בעלי זכות הבחירה יוכלו לבחור, עדיין בשיח הציבורי יש קולות הקוראים להדרת הערבים מן ההחלטה או טוענים לדה-לגיטימציה של הכרעה שתתקבל אם לא יהיה לה "רוב יהודי".

משאל עם זה מחדד את הסוגיה בה מתחבטות דמוקרטיות רבות כיום והוא המתח בין הדמוקרטיה הישירה ובין הדמוקרטיה הייצוגית. משבר האמון בפוליטיקאים ובמוסדות וחוסר ההיענותיות של המערכת הפוליטית לצרכי האזרחים מחזקים את הנטייה לשימוש במנגנונים של דמוקרטיה ישירה.

התמונה באדיבות Shutterstock