ביטול מצעד הגאווה בב"ש: כניעה לבריונות

בית המשפט העליון זיכה בשבוע שעבר את הבריונות עם קביעתו שאין לקיים את מצעד הגאווה בבאר שבע. הדיון העיקרי בדבר חשש מאלימות, איפשר לבריונות לרמוס את חופש ההפגנה.

התמונה באדיבות Shutterstock

לאחר כישלונה החרוץ השני של המשטרה להגן על מפגינים מן הקהילה הגאה, ניתן היה לצפות שהמשטרה תעשה ככול שביכולתה כדי להבטיח את מצעד הגאווה בציר מרכזי בבאר שבע. התשובה המוסרית והמשפטית לאיומים באלימות על מפגינים שנועדה לסכל את חופש ההפגנה, חייבת להיות בהגנה יעילה על המפגינים. שאם לא כן, האלימות גוברת על זכויות היסוד של הפרטים והקבוצות. כאשר המשטרה מחליטה להעניק הגנה למפגינים היא יודעת לעשות כן, ותעיד התגייסותה להגן על מצעד הדגלים ברובע המוסלמי ביום ירושלים.

במקום זאת, במקרה של הפגנת הקהילה הגאה בבאר שבע, בחרה המשטרה להציע מסלול שונה להפגנה, פחות מרכזי/hי, כאשר בפיה שלל טענות, וביניהן הטענה הקלושה, גם היא,  של פגיעה ברגשות דת. מקום בו אין לשלטון נימוק חזק לפגיעה בזכויות, הוא עורם טענות מן הגורן ומן היקב. למרבה ההפתעה, אימץ בית המשפט דווקא את הטיעון המופרך ביותר שהעלתה המשטרה- החשש מפני אלימות נגד המפגינים, ובלי להזכיר כלל נימוקים אחרים של המשטרה, הציע הצעה משלו לעניין מסלול הצעדה.

כך זיכה בית המשפט את הבריונות בהישג גדול נוסף- המפגינים חייבים לסגת מפני הבריונים, לא רק לפי עמדת המשטרה אלא גם לפי עמדת בית המשפט הגבוה לצדק, המופקד על הגנתן של חירויות היסוד. שלטון החוק נסוג בפני האיום להשתמש באלימות. בית המשפט לא הסתפק בכך- הוא העמיד את כוונת המפגינים להגן על עצמם מפני בריונים על אותו מישור שעליו הציב את איומי הבריונים. הוא הצהיר שבשינוי המסלול לכזה שהוא פחות מרכזי אין משום פגיעה בחופש להפגין.

כמקובל במקומותינו, הדיון העיקרי בטענה בדבר חשש מאלימות, שבמסגרתו שמע בית המשפט גם קציני משטרה, נערך שלא בנוכחות העותרים, ומבלי שהעותרים שותפו בו. הליך שיפוטי שבו לב העניין נדון במעמד צד אחד, אינו ראוי לשמו, "הליך שיפוטי". אין זה מפתיע , לצילם של  אופן ההליך ושל תוצאתו המקוממת, שהמפגינים החליטו להימנע מן ההפגנה, ולקיים עצרת מחאה במקומה. כך הושלם ניצחונה של הבריונות. אני משוכנע שבית המשפט הושפע מן החשש לחיי המפגינים, וזהו אכן שיקול כבד משקל.

אולם, אסור היה להיכנע לחשש הזה. החשש אינו נעלם גם כאשר הציר משתנה, ולא נכון לאפשר למשטרה לחמוק מתפקידה ואחריותה להתמודד עם החשש. בסופו של חשבון, זהו מסוג החששות מהם יש לחשוש, משום שהם מכריעים את החירות.

ספק בעיני אם בית המשפט נתן דעתו להשלכות מרחיקות הלכת של פסיקתו על שלטון החוק בישראל, בחברה שיש בתוכה נטייה מסוכנת לאלימות אידיאולוגית והמחויבות לחוק אינה מובנת מאליה. למעשה, עיצב בית המשפט עבור הבריונים שבחברה הישראלית נוסחה שיש בה כדי להביס את החופש להפגין.

גם בתפיסה הצרה ביותר של דמוקרטיה (הדמוקרטיה הפורמלית או הפרוצדורלית), אם אין מבטיחים את חופש הביטוי, ואת החופש להפגין בכלל זה, הליך הבחירות הופך לחסר משמעות. השיטה מאבדת את הזכות להיקרא דמוקרטיה.

בית המשפט העליון רכש לעצמו, ובדין, במשך שנים רבות, את מעמדו כמגן זכויות היסוד בישראל. בראשית, עשה זאת  דור השופטים הראשון, שפיתח את מגילת זכויות האדם השיפוטית, כביטוי לטבעיותן של הזכויות ולאופייה הדמוקרטי של שיטת המשטר שלנו. השופטים שאחרי דור המייסדים המשיכו בביצור מעמדן של זכויות היסוד, כאבן הראשה של הדמוקרטיה שלנו.  החלטת בית המשפט, ברוב דעות, לאשר את החוק "למניעת איחוד המשפחה הפלשתינית" סימנה עידן חדש.

החלטות בית המשפט שלא להתערב בחוק הנכבה ובחוק וועדות הקבלה, וההתערבות המינימלית והבלתי מספקת בחוק החרם מצטרפות לשינוי מגמה- לקו רופס בהגנה על זכויות האדם. ההחלטה האחרונה היא חוליה משמעותית במגמה הזו. הן בהחלטתו ביחס לחוק ועדות הקבלה והן בהחלטתו הנוכחית הניח בית המשפט  שהעותרים יצעדו בדרך שבית המשפט התווה. בשני המקרים לא כך קרה. במקרה אחר, משכו העותרים את עתירתם נוכח החלטת בית המשפט לקבל לעיונו חומר שהעותרים לא יכלו לעיין בו. אלה סימנים מדאיגים. המשך המגמה המתוארת עלול להביא לאובדן האמון של הציבור בבית המשפט כמגנן של זכויות האדם. האחריות המוטלת על כתפי השופטים היא כבדה- לא להרוס את מה שנבנה בעמל כה רב. 

גרסא מקוצרת של המאמר פורסמה בתאריך 15.7.16 בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "הרפיסות של בית המשפט העליון".