מדוע ניסיון ההפיכה בטורקיה נכשל?

אין הפתעה בכך שניסיון ההפיכה התורכי כשל. אפשר להסביר זאת בכך שחלקים חלשים מידי בתוך הצבא עמדו מאחורי הניסיון ושהמפלגות החילוניות בתוך הפרלמנט לא תמכו בהפיכה צבאית. אבל הסיבה המרכזית לכישלון ההפיכה היא שארדואן מתכונן כבר מספר שנים לאפשרות הזאת, והכין לקראתה את כל המערך המשפטי שנוגע ליחסים בין הממשל והתקשורת בתורכיה.

בשנים האחרונות מובילה תורכיה את ההתדרדרות במדד חופש העיתונות של הארגון הבינלאומי "פרידום האוס" והיא המדינה היחידה שיש לה עניין להצטרף לאיחוד האירופי ונחשבת "לא חופשית" במדד זה. גם במדד של האחרון של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" טורקיה התדרדרה למקום - 149 (ישראל, לשם ההשוואה, במקום ה – 101) והחץ מוביל הלאה ולמטה.

אבל, מה שמדהים הוא שכל ההתדרדרות מתבצעת בעצם כחוק, באמצעות חקיקה ופסיקה של בתי המשפט. לאט ובעקביות, ללא "כדור אחד בין העיניים". מי שקורא את הדוחו"ת של פרידום האוס בשלוש השנים האחרונות מתרשם מתהליך עקבי של תיקוני חקיקה שמעניקים סמכויות לרשויות חקירה ובתי משפט לתת צווים לכלי תקשורת שחשודים בהשתייכות לארגוני טרור, לסגור אתרי אינטרנט, להפוך אמרות שיש בהן לשון הרע לעבירות פליליות חמורות. זאת, במקביל ללחץ כלכלי על עיתונים וללחץ על מקורבים לארדואן לרכוש כלי תקשורת, ומבלי להזכיר כליאה, איומים ותקיפות פיסיות של עיתונאים.

מה הרבותא בכך, תאמרו בוודאי. הרי המהפיכות כבר לא משודרות בטלוויזיה. הן נמצאות ברשתות החברתיות. עובדה: במהלך כל הלילה הדרמטי שודרו "שידורי המהפיכה" לכל העולם בזמן אמת דרך אפליקציות "פייסבוק לייב" של פייסבוק ו"פריסקופ" של טוויטר. את הטענה הזאת צריך להפריך מכל מיני כיוונים.

ראשית, עצם השמחה על תפקודן של הרשתות מוקדם מידי. כדאי לזכור שכבר באפריל 2015 נחסמו טוויטר, יוטיוב ופייסבוק על ידי ממשל ארדואן, באמצעות צו בית משפט, וזאת משום שסירבו להסיר סרטון שבו נראה ארוע טרור שבמסגרתו נרצח תובע ממשלתי. הם אכן נפתחו מחדש, רק אחרי שהסירו מה שנדרש על ידי בית המשפט. אפשר היה לראות ביוטיוב בתוצאות החיפוש שקופית האומרת ש"בעקבות צעד מנהלי" אי אפשר לקבל את התוצאות. לא היתה זו הפעם הראשונה. מאז 2014 אפשר לראות בתורכיה חסימת חשבונות טוויטר ביקורתיים. בתחילת 2015 עברו בפרלמנט חוקים המחזקים שליטה ממשלתית על רשת האינטרנט ומאפשרים חסימת אתרים. בית המשפט לחוקה פסל חוקים אלה, אבל למרבה ההפתעה הפרלמנט התורכי העביר אותם שוב במרץ 2015. יש להניח שהרשתות החברתיות לא יפעלו מעתה ואילך באופן חופשי בתורכיה. מוקדם לדעת אם יהיה זה באמצעות חסימתן המוחלטת או הפעלת לחץ על החברות להסיר תכנים מסוגים מסויימים, אבל לא יהיה מדובר עוד ברשת פתוחה.

שנית, השמחה על מותה של הטלוויזיה והולדתו של ה"אינטרוויזיה" – גם היא מוקדמת מידי. אם יש סיפור שאפשר לספר דרך תמונות בניסיון ההפיכה הזה הוא של החיילים במשרדי אולפני CNN תורכיה - המנסים לעצור את השידורים (ואחר כך גם ההשתלטות מחדש על האולפן), בעוד שהרשתות היו מלאות בוידיאו לייב. אם בעבר השתמשו בשידורים החיים בטלוויזיה בציוצים ובפוסטים של אנשים, האפשרות של וידיאו סטרימינג בשידור חי מאפשרת הן את עקיפת ערוצי הטלוויזיה הממוסדים על ידי פרטים, והן את האפשרות להעביר דרך הטלוויזיה שידורי וידיאו באיכות טובה תוך עקיפת מצלמות מסורתיות (למשל כאשר השלטון לא מאפשר למצלמות טלוויזיה להסתובב בשטח, כשמכבים מצלמות מסורתיות וכאשר שדרים אינם מורשים להתקרב). הפעם הזאת גם השימוש בפייסבוק לייב- מאפ (המפה שמאפשרת לדעת מהיכן יש אנשים שעושים פייסבוק לייב בכל רגע נתון) חיזק עוד יותר את המגמה הזאת, כאשר איפשר למעשה למי שרצה לדעת מה קורה ללכת למקום אחד שבו כל המידע מרוכז ולא לחפש אותו על פני כל הפייסבוק. התפקיד של איגום המידע, גם הוא תפקיד מסורתי של טלוויזיה, נלקח עכשיו ממנה לטובת הרשתות החברתיות. 

אכן, ההתפתחות של העברת שידורי וידיאו בשידור חי היא מרשימה, ואין ספק שחברות האינטרנט עשו קפיצת דרך טכנולוגית והן מנסות להטמיע את שירותי הלייב סטרימינג שלהן בכל דרך. אבל, כדאי לזכור את העובדה הפשוטה שגם אם ארדואן שידר ממקום מחבואו באמצעות אפליקציית "פייס - טיים" הנמצאת בכל מכשיר של חברת אפל, הרי שהשידור הועבר, איך לא, בטלוויזיה המסורתית. אפשר לומר שאחד מהכשלים של מתכנני ההפיכה היה בזה שהסתמכו יותר מידי על הרשתות החברתיות ולא דאגו לחסום את שידורי הטלוויזיה. אפשר, לחילופין, לומר ששליטתו של ארדואן בתחנות הטלוויזיה היא כה גדולה (כולל, אגב, גם בתחנות זרות, כמו למשל CNN  תורכיה, שאחד מהמגישים הכוכבים שלה – אחמט חאקאן, זכה לתקיפה פיסית ב – 2015) עד, שבפשטות, עם כל התקוות, הרשתות לא יכלו לה.

שלישית, כדאי להתבונן רגע ברשתות החברתיות עצמן. נוח היה לנו לחשוב בשנים האחרונות, אולי בעקבות כמה חוקרים (למשל פרופ' קליי שירקי מאוניברסיטת ניו יורק) ופוליטיקאים (דוגמת ברק אובמה) אופטימיים, שהרשתות החברתיות גם יגרמו למהפיכות בעולם, וגם, ובנוסף, שהמהפיכות האלה יובילו לטוב. בניסיון המהפיכה כאן אנחנו נוכחים לדעת שאם באביב הערבי היו אלה פייסבוק וטוויטר שיצרו את המצע למהפיכה ואיפשרו את ההתארגנות החברתית שהובילה למעשים, כאן השימוש שעשה ארדואן בפייס-טיים, הלייב בלוגינג דרך פייסבוק לייב ודרך פריסקופ של טוויטר -  השימוש הזה בדיוק שירת את דיכוי המהפיכה. ואכן, הטכנולוגיה מערערת מוסדות פוליטיים ותקשורתיים, על כך אין מחלוקת. השאלה היא האם הכיוון הברור – הדמוקרטי יותר, הנאור יותר, המתקדם יותר - שהיתוו האופטימיסטים לערעור הזה  - מתגשם, או שקורים דברים שונים.

בדצמבר 2015 עלתה לרשת הרצאת "טד" מרתקת של וואל גנאים, אותו עובד חברת גוגל בקהיר שמייחסים לדף הפייסבוק שלו את פריצתו של האביב הערבי ואת מהפיכת כיכר תחריר. ההרצאה מתחילה בכך שהוא אומר: פעם חשבתי, שבשביל לשחרר חברה שנמצאת תחת דיכוי – כל מה שצריך הוא האינטרנט. טעיתי.

הטעויות של גנאים התחוורו בניסיון המהפיכה בתורכיה. ראשית, הרשתות החברתיות לא באמת יכולות לייצר מהפיכות, מפני שאין בהן תמיכה רק לצד אחד. בדיוק כפי שבמצריים איפשרו הרשתות בסופו של חשבון לאחים המוסלמים לעלות לשלטון, כך גם בתורכיה – לא רק קולם של מצדדי המהפיכה נשמע. יתרה מזאת, הרשתות, גם לאורך זמן, לא יכולות לייצר מהפיכות משום שאינן מאפשרות הגעה לקונצנזוס אלא משרתות קיטוב של דיעות והקצנה, מעודדות ביטויי הסתה ושנאה ויוצרות "מערות הידהוד" שבהן נשמע קול אחיד. גם האיסלמיסטים, במצריים כמו בתורכיה, השתמשו באותם כלים בדיוק, ובהצלחה גדולה יותר. 

שנית, מחקרים סוציולוגיים מראים שהרשתות החברתיות אינן כלי לשינוי דיעות. קשה לייצר שיח מרובה רבדים, כשצריך לכתוב מהר ובמאה וארבעים תווים כל מה שיש להגיד. אנחנו אולי מדברים אחד על השני אבל לרגע לא מדברים אחד עם השני. אי אפשר להעביר מסרים מורכבים. ומרגע שכתבנו – הכל חי לעולם ברשת. יתרה מזאת, מחקרים מראים שהרשתות אינן כלי להפיכת דיעות למעשים. החווייה ברשתות מעוצבת בדרך שמעדיפה שידור על פני מעורבות, פוסטים על פני דיונים, הערות רדודות על פני שיחות עמוקות. נוצר פה, מה שחוקרים ממכון האינטרנט של אוניברסיטת אוקספורד מכנים[1], "פלורליזם כאוטי".  

מה אפשר ללמוד מניסיון ההפיכה שכשל? אפשר ללמוד שאכן אנחנו חיים בדור של מהפיכה טכנולוגית בסדר גודל היסטורי. אבל, שהניסיון להצמיד בין הטכנולוגי לפוליטי אינו פועל בצורה חד ערכית. עוד אנחנו למדים שגם כעת יש תפקיד חשוב להגנה על חופש ביטוי, חופש עיתונות והתנגדות לצנזורה – בתקשורת הממוסדת וברשת כאחת. והחשוב מכל אולי – יש להבין שהרשתות החברתיות אינן אמצעי התקשורת החופשי ביותר שידעה האנושות. יש להן מגבלות הנובעות מעצם האלגוריתם שמפעיל אותם, מהאינטרסים המסחריים שעומדים מאחוריהן, ומטבעה של הפעילות האנושית.

אפשר לסיים בדבריו של גנאים עצמו, בסוף הרצאת הטד שלו. חמש שנים אחרי המהפיכה שלא היתה, קובע גנאים, מה שאני מבין הוא שאם רוצים לשחרר חברה הנמצאת תחת דיכוי באמצעות האינטרנט, צריך לשחרר קודם את האינטרנט עצמו.