טורקיזציה תקשורתית

המהלכים הממשלתיים האחרונים בשוק התקשורת לא נועדו לשרת את הימין, אלא משהו אחר. התהליך ברשות השידור הוא חשוב והיסטורי. כישלון שלו ילמד לקח שהוא רחב עשרת מונים מהסיפור של השידור הציבורי.

ההודעה המטרידה של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, יחד עם מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, על החלטתם לדחות את הקמת תאגיד השידור הציבורי בשנה וחצי, יכולה להיות גזר דין המוות על התהליך הרגיש של הרפורמה בשידור הציבורי בישראל. היא גם עוד נדבך בתהליך הטורקיזציה של התקשורת בישראל. כל מי שמסתכל סביב יראה שאם יש משהו שאפשר לומר על התקשורת בשנה וחצי האחרונות הוא שהיא, לכל רוחב הגזרה, על הברכיים.

גלי צה"ל? שר הביטחון מקים ועדה ומודיע על הוצאתה מהצבא, איש אינו יודע לאן. רשות השידור? בפירוק. התאגיד החדש? בדחייה. ערוץ 2 וערוץ 10? המלצות ועדה בראשות מנכ"ל משרד התקשורת קובעות שאפשר להכניס באופן מיידי מתחרים לשוק ללא תנאי סף. בינתיים מחליטים בעלי ערוץ 10, ממניעים עסקיים לגמרי, למנות ליו"ר חברת החדשות מקורב אישי למשפחת ראש הממשלה. ערוץ הכנסת? תלוי ועומד שינוי חקיקה בעניין הגברת השליטה הפוליטית בו.

בתקשורת הכתובה, העיתונים היומיים סופגים הפסדים בעוד שהעיתון בעל התפוצה היומית הרחבה בישראל מתקיים ללא מודל עסקי ותוך אג'נדה ברורה של תמיכה בראש הממשלה,  ומנגד -  עסקאות תוכן שיווקי מתבצעות ללא אסדרה ומתוך מצוקה כלכלית. האם נראה נכון בעיני מישהו שכך תיראה מפת התקשורת של ישראל בשנת 2016?

כמי שעוסקת שנים ארוכות בקיבעונותיה של התקשורת: בפרקטיקות לא אתיות, בגאווה ובחוסר נכונות לתקן שגיאות. במיוחד, בחוסר הגיוון שמאפיין אותה ושאת שיאו חווינו בתפקודה של התקשורת סביב ההתנתקות. לאנשי הימין יש, בצדק, חשבון ארוך ומדמם איתה: החל מהיעדר ייצוג, מיסגור מוטה וסדרי קדימויות מעוותים בהצגת החדשות, וכלה בצביעת ציבור המתנחלים בצבעים מחרידים לעומת קבוצות אוכלוסייה אחרות.

השאלה היא מהי הדרך להתמודד עם הכשלים. למרבה הצער המסע שאנחנו רואים בקדנציה הרביעית של נתניהו איננו מסע של תיקון. זהו מסע המבקש, ללא כל גיבוי מקצועי או מחקרי, לדבר גבוהה על תחרות, אבל בפועל להפוך את כלבי השמירה לכלבלבי שמירה. יתרה מזאת, צריך לומר בקול רם לאלו הסבורים כי כלי תקשורת בעלי אג'נדה פרסונלית (במקרה זה, ראש הממשלה)  הם כלי תקשורת ימניים שהם טועים טעות מרה  אם מחר יחליט ראש הממשלה (או כל אדם אחר בעל אחיזה שכזו בכלי תקשורת) לבצע נסיגה נוספת, שאיש לא יצפה לתמיכה בהתיישבות.

חלק מאנשי הימין הליברטריאני טוענים שלמעשה ככל שהמדינה תוציא את ידיה ממעורבות בשוק התקשורת, ותאפשר תחרות חופשית לחלוטין, כך ייטב. אני סבורה אחרת. במדינות קטנות, בייחוד בעלות שפה ייחודית, יש לשוק התקשורת נטייה להגיע לריכוזיות מהר מאד. ההיסטוריה במדינת ישראל מלמדת גם שבעלי הון נכנסים לשוק הזה לא למטרות רווח אלא למטרות מינוף עסקיהם האחרים. כל זה נעשה ללא גילוי מספק הנדרש לשם קיומו של שוק חופשי ומשוכלל.

כשאורי אורבך ז"ל אמר "הטובים לתקשורת", הוא הבין, ראשית, שכדי לשנות את סדר היום התקשורתי אי אפשר לכפות איזון של דעות, אלא יש לשאוף לגיוון אנושי. התהליך הזה, רואה כל צרכן תקשורת, נמצא בעיצומו, וקיים גם בתאגיד השידור ההולך ומוקם. שנית, אורבך הבין שבמשטר דמוקרטי התקשורת היא מרכיב חיוני, בביקורת, בבקרה, בבדיקה של רשויות השלטון כולן. מי שחושב שבמהלכיו האחרונים נתניהו רוצה בטובת הציבור הימני, טועה. תקשורת מוחלשת כמו זאת שהוא מתכנן, לא תבצע את תפקידה – עכשיו או ביום פקודה.

רשות השידור עלתה למשלם המיסים קרוב למיליארד שקל בשנה. היה צורך ברפורמה, כזאת שכללה עימות חזיתי עם ועדי עובדים, ושהושגו בה הבנות בין ההסתדרות, משרד התקשורת ומשרד האוצר. עם כל ההישגים של נפתלי בנט במשרד החינוך, הוא החליט כבר בתחילת הדרך לא להתעמת עם ארגוני המורים, על אף שחלק ניכר מכישלונות המערכת נמצא שם. עם כל ההישגים של איילת שקד במשרד המשפטים, בסופו של חשבון העימות שלה עם הפרקליטים לא הוביל להקמת נציבות ביקורת טובה על הפרקליטות.

דווקא בשל כך התהליך ברשות השידור הוא כה חשוב וכה היסטורי. כישלון שלו ילמד לקח שהוא רחב עשרת מונים מהסיפור של השידור הציבורי. הלקח הוא שבמדינת ישראל אי אפשר, פשוט אי אפשר, לתקן שום דבר מקולקל. האם זו המדינה שנרצה להוריש לילדינו?

המאמר פורסם ב"מקור ראשון".