הלקח הכפול של מלחמת ששת הימים

בשעה שאויבינו מתגוששים בשדות הקטל של סוריה, דומה שמצבנו הביטחוני מעולם לא היה טוב יותר. אבל ההיסטוריה מלמדת שמלחמות ישראל מתלקחות דווקא מתוך סכסוכים פנים-ערביים.

לפני חמישים שנה בדיוק, באביב 1967, הייתה מצרים שקועה במשבר עמוק. כשליש מצבאה התבוסס זו השנה החמישית במלחמת אזרחים עקובה מדם בתימן הרחוקה. במקום להתאמן למלחמה עם ישראל, עסק הצבא במרדפים אחר מחבלים חמקמקים בהרים הנידחים של חצי האי ערב. מתוך תסכול גובר, העזו המצרים להטיל נשק כימי על השבטים המורדים שסירבו להיכנע, ואף איימו במלחמה עם סעודיה, פטרוניתם של המורדים ויריבתה המושבעת של מצרים ב"מלחמה הקרה הערבית" של שנות השישים. המתיחות עם ממלכת הנפט חוללה משבר בין קהיר לוושינגטון, ודחפה את נאצר אל זרועות הרוסים. ביטול סיוע החוץ האמריקאי הביא את כלכלת מצרים אל סף קריסה. בתגובה, הנהיג המשטר מדיניות צנע. מוצרי יסוד כמו לחם ושמן לבישול נעלמו מן המדפים. הזעם ברחוב המצרי גאה. ואמות הספים של הממשל המצרי החלו לנוע.

לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שמצרים לא הייתה ערוכה כלל ועיקר למלחמה עם ישראל בראשית 1967. אבל ב-14 במאי הצעיד נאצר את צבאו לתוך סיני וחולל משבר בינלאומי שסופו ידוע לכל תלמיד בית ספר. כיצד ניתן להסביר זאת?

הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים מורכבות. אך בבסיסן עומדת אמת פשוטה: לא ישראל ולא מצרים רצו בעימות מזוין. המלחמה פרצה בגלל שישראל נקלעה לתוך מאבק בין-ערבי שלא היה לו דבר וחצי דבר עם היהודים. נאצר הצית את החזית עם ישראל בניסיון להסית את תשומת הלב מכישלונותיו הפנימיים והאזוריים אל הנושא האחד שהלגיטימיות שלו בעולם הערבי האפילה על כל הפילוגים: המאבק המשותף באויב הציוני. המערכה הישראלית-הערבית הגדולה הייתה, אם כן, נגזרת של מלחמה בין הערבים לבין עצמם.        

הרבה השתנה מאז: המלחמה הקרה הסתיימה, הסכמי שלום נחתמו, הסדר האזורי קרס. אבל בין התמורות הגדולות, ניתן לזהות קווי דמיון והמשכיות. גם היום טרודות יריבותיה של ישראל בסכסוכים בינן לבין עצמן. את מקומה של "המלחמה הקרה הערבית" של שנות השישים תפסה "מלחמה קרה אסלאמית" בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית. איראן החליפה את מצרים בתפקיד הבריון השכונתי, ואף היא אימצה את הקלף האנטי-ציוני כ"אס" במשחק על ההגמוניה האזורית. שוב מתנהלת המערכה באמצעות התערבות צבאית במדינות צד ג'—הפעם בתימן, בסוריה ובעיראק. ושוב לוקחות רוסיה וארה"ב צדדים מוכרים.

מה, אם כן, ניתן להקיש מן המלחמה ההיא על התנהלותה הרצויה של ישראל בהווה? על פניו, הלקח הוא ברור: מלחמות בין ישראל לשכנותיה עלולות לפרוץ כתוצאת לוואי של סכסוכים בין הערבים לבין עצמם. על כן היום, כשסוריה נקרעת לגזרים בין אסד למורדים, עלינו לזכור את הקלות שבה מלחמה פנים-ערבית הופכת למלחמה ערבית-ישראלית, ולהישמר מפני ניסיונות לשאוב אותנו אל תוך מלחמתם של אחרים.

אבל הסיפור של 67 מלמד גם שישראל עלולה להישאב אל תוך סכסוכים אזוריים אפילו אם אינה חפצה בכך. ברובד עמוק יותר, אם כן, הלקח של מלחמת ששת הימים הוא אחר: מדינת ישראל היא מדינה מזרח תיכונית. היא מהווה שחקן מפתח על המגרש האזורי בין אם תרצה בכך ובין אם לאו. במובן זה, יש קשר בין האסטרטגיה המדינית שלנו לזהותנו הקולקטיבית. כפי שמלמדת גם המציאות הדמוגרפית של ישראל 2017, אנחנו חלק מן המזרח התיכון גם אם נספר לעצמנו סיפורים על היותנו וילה (אירופאית) בג'ונגל (ערבי).

פורסם לראשונה בגלובס