בחירות 2017 לנשיאות צרפת

הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות צרפת הסתיים אמנם בתוצאה צפוייה (הסקרים לא פספסו הפעם), אך הדבר אינו מפחית מעוצמת הזעזוע שעוברת מערכת המפלגות הצרפתית. שני "אאוטסיידרים" העפילו לסיבוב השני, והותירו, לראשונה בהיסטוריה, את שני מועמדי המפלגות הגדולות בחוץ.

הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות צרפת הסתיים אתמול (23.4). כ-36 מיליון אזרחים אמרו את דברם והעניקו לעמנואל מקרון ולמרין לה פן את "הכרטיס" לסיבוב השני שייערך ב-7 למאי. בכך תם החלק הראשון של מערכת הבחירות הסוערת, הצמודה והבלתי-צפוייה ביותר בהיסטוריה של צרפת. התוצאות התקדימיות – לראשונה לא הצליח אף מועמד משתי המפלגות המרכזיות להעפיל לסיבוב השני – משקפות בראש ובראשונה את חוסר האמון כלפי המפלגות הממוסדות, אך מסמנות גם את הפנייה ימינה ואת המשבר העמוק אליו נקלעו מפלגות השמאל במספר מדינות במערב אירופה.

בצרפת נהוגה שיטת ממשל חצי-נשיאותית שבמסגרתה הנשיא – הדמות הפוליטית החזקה במדינה – נבחר בבחירות ישירות על ידי האזרחים. מאז שנת 2002 נבחרים נשיאי צרפת לתקופת כהונה של חמש שנים ומוגבלים לשתי תקופות כהונה רצפות. שיטת הבחירות פשוטה: כדי להיבחר מועמד חייב לזכות ברוב מוחלט של הקולות (מעל 50%). אם בסיבוב הראשון לא הצליח אף מועמד לזכות ברוב כזה, נערך כעבור שבועיים סיבוב שני ובו מתמודדים שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון. עד היום לא הצליח אף מועמד להיבחר כבר בסיבוב הראשון, בעיקר בגלל בעיקר בגלל המספר הרב של מועמדים.

המועמדים

הבחירות לנשיאות צרפת מתאפיינות במספר לא קטן של מועמדים. מאז 1965 מספר המועמדים עומד על ממוצע של 10, כאשר בשתי הבחירות האחרונות (2007 ו-2012) התמודדו 12 ו-10 מועמדים בהתאמה. גם הפעם היה מדובר במספר מועמדים דומה. 4 מבין 11 המועמדים שהתמודדו הפעם נחשבו, בישורת האחרונה של המירוץ, לבעלי סיכוי סביר להעפיל לסיבוב השני.

• מרין לה פן (בת 48) היא המועמדת של מפלגת הימין הקיצוני החזית הלאומית (FN) ובתו של ז'אן מארי לה פן, מייסד המפלגה. מאז שהחליפה את אביה בראשות המפלגה בשנת 2011, הצליחה לה פן למצב עצמה כמועמדת "רכה" ומתונה יותר מאביה, מתנערת מעמדות אנטשימיות בוטות אך מדגישה עם זאת דרישות חד משמעיות לעצירת ההגירה, לנקיטת יד קשה כלפי המהגרים המוסלמים ולפרישה מהאיחוד האירופי. בבחירות הקודמות לנשיאות הגיע למקום השלישי עם כ-18% מהקולות אך מאז הפופולריות שלה התחזקה ובשלבים מוקדמים של המירוץ שיעורי התמיכה בה עמדו על 30% והיא נחשבה למנצחת כמעט ודאית של הסיבוב הראשון. לאור זאת, העפלתה לסיבוב השני מלווה ברגשות מעורבים: מצד אחד זהו הישג גדול, מצד שני היא הגיעה למקום שני עם שיעורי תמיכה שנתפסים במחנה שלה כמאכזבים.
• פרנסואה פיון (63) נחשב עד לא מזמן למועמד שדרכו אל ארמון הנשיאות סלולה. הוא ניצח בצורה מרשימה בפריימריז הפתוחים המוצלחים של הרפובליקנים – מפלגת הימין הראשית – ועמדותיו הניציות נתפסו ככאלה שיסייעו למשוך אליו תומכים פוטנציאליים של לה פן. ביחד עם ההתרסקות של המפלגה הסוציאליסטית והמועמד שלה, הדרך לסיבוב השני ולניצחון נראתה בטוחה. אלא שאז נחשפו שערוריות שחיתות שפיון עמד במרכזן ופגעו בו בצורה קשה. בישורת האחרונה ניסה, בהצלחה חלקית, להציג עצמו כקורבן רדיפה פוליטית של התקשורת והאליטה המשפטית. פיון הוא ללא ספק בעל הניסיון הפוליטי הרב ביותר בין המועמדים – קריירה פוליטית ארוכה במהלכה כיהן במשרות ביצועיות מגוונות לרבות ראש הממשלה של סרקוזי בין 2007 ל-2012. עם זאת, ספק אם ניסיון פוליטי מהווה נכס אלקטורלי באקלים העכשווי של אנטי-ממסדיות.
• עמנואל מקרון (39) היה בעברו חבר במפלגה הסוציאליסטית ושר בממשלה שכיהנה תחת הנשיא הולנד, אך לפני כשנה עזב את מפלגתו והכריז כי הוא מתמודד באופן עצמאי לנשיאות. הוא ייסד תנועה בשם En Marche (המקבילה בשפה הצרפתית ל"קדימה") והצליח לבסס עצמו כבר בשלב מוקדם של מערכת הבחירות כמועמד המרכז השפוי והמתון וכ"גשר" בין הימין לשמאל. ללא מנגנון מפלגתי מאחוריו, וללא עמדות ברורות בכל הנושאים שעל סדר היום, הוא שרד כמה ניסיונות הכפשה והצליח בסופו של דבר לזכות במספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון ולהעפיל לסיבוב השני. בחירתו לנשיא בסיבוב השני נראית כמעט ודאית.
• ז'אן-לוק מלנשון (66) הוא חבר הפרלמנט האירופי והסמן הקיצוני שמאלי מבין המועמדים. במשך שנים היה חבר פעיל במפלגה הסוציאליסטית והשתייך לאגף השמאלי רדיקלי שלה. ב-2008 הוא עזב את המפלגה שהפכה, לטעמו, להיות מתונה מדי בנושאי כלכלה-חברה, וייסד את מפלגת השמאל ששיתפה פעולה עם המפלגה הקומוניסטית. בבחירות הקודמות לנשיאות הגיע למקום הרביעי עם כ-11% מהקולות. מלנשון, שהתחיל את הקמפיין עם אחוזי תמיכה דומים (סביב 10%) התחזק מאוד לקראת סוף המירוץ, כשהוא מקבל קולות לא מעטים של מאוכזבי המפלגה הסוציאליסטית.

מלבד ארבעת המועמדים נללו, ראוי להזכיר גם את בנואה המון (50) שנבחר לפני כשלושה חודשים בפריימריז פתוחים למועמד המפלגה הסוציאליסטית. באופן מסורתי מועמדי המפלגה הזו – מפלגת השמאל הראשית – העפילו לסיבוב השני מלבד פעם יחידה בשנת 2002. אולם חמש שנות נשיאותו של פרנסואה הולנד הסוציאליסט פגעו בצורה אנושה במפלגה, שנתפסה ככזו שלא מטפלת היטב בביטחון האישי של האזרחים ובאתגרים הכלכליים. הולנד נחשב לנשיא הכי פחות אהוד בהיסטוריה, מה שהוביל אותו לוותר על התמודדות מחודשת לתפקיד. המון, שעד לפני כחודשיים עוד נתפס כבעל סיכוי בינוני להעפיל בכל זאת לסיבוב השני, איבד גובה מהר מאוד לשני מועמדים שזינבו בו משני הצדדים: מקרון מהמרכז, ומלנשון מהשמאל.

התוצאות התקדימיות של הסיבוב הראשון

תוצאות הסיבוב הראשון של הבחירות הנשיאותיות בצרפת הן תקדימיות. לראשונה בהיסטוריה של הרפובליקה החמישית, אף אחד ממועמדי שתי המפלגות הגדולות לא הצליח להעפיל לסיבוב השני. המשמעות ברורה: בעוד תקופה קצרה יעמוד בראשות צרפת נשיא שלא יגיע מאחת משתי מפלגות הזרם המרכזי: הסוציאליסטים או הרפובליקנים (מפלגת הימין המרכזית, ששינתה כמה פעמים את שמה לאורך השנים).

כיצד זה קרה? כיצד שתי מפלגות חזקות בעלות מסורת פוליטית מפוארת שחלשו על הפוליטיקה הצרפתית ב-50 השנים האחרונות כשלו באופן כה נחרץ? את הכישלון של הסוציאליסטים, מפלגת השמאל הראשית, עוד אפשר להסביר בזיהוייה עם תקופת כהונתו הקטסטרופלית של פרנסואה הולנד, המועמד מטעמה שנבחר לנשיאות ב-2012. ועדיין – מועמד סוציאליסטי שהגיע למקום החמישי עם 6% תמיכה זה דבר שנחשב עד לא מזמן כתרחיש דמיוני. עם זאת, ההתרסקות של הסוציאליסטים אינה מנותקת לחלוטין מהמשבר האידיאולוגי והארגוני אליו נקלע מחנה השמאל במספר מדינות. לא רק בישראל סובל השמאל מחולשה. מפלגת העבודה בהולנד – באופן מסורתי אחת משתי הגדולות – התרסקה בבחירות שנערכו במרץ 2017 למקום השביעי, הלייבור בבריטניה נמצא בשפל של שנים וב-3 מבין 4 המדינות הסקנדינביות שולטות ממשלות ימין.

בצד השני של המפה, אצל הרפובליקנים, הסיבות לכישלון היו שונות. רק לפני ארבעה חודשים השתתפו כ-4.5 מיליון אזרחים בפריימריז פתוחים שבחרו את פרנסואה פיון למועמד הרפובליקנים לנשיאות. הפריימריז נחשבו להצלחה כבירה והעניקו לפיון תמיכה ציבורית ותנופה משמעותית לקראת הבחירות. דרכו לארמון הנשיאות נראתה סלולה. אלא שמעט לאחר מכן נחשפו שערוריות כספיות שהוא היה מעורב בהן, מה שגרם לצניחה אדירה בתמיכה בו. לאור התעקשותו שלא לפרוש מהמירוץ, התלבטה המפלגה כיצד להגיב, אך אחרה את הרכבת ובמידה רבה "נתקעה" איתו כמועמד שלה.

אולם מעבר להסברים הנקודתיים האלה, כישלון המפלגות הגדולות גם תואם את התופעה הרחבה שמתרחשת לאחרונה בדמוקרטיות ותיקות אחרות. מפלגות הזרם המרכזי (mainstream parties) נמצאות במגמות היחלשות במספר מדינות. המפלגות האלה ששימשו כ"עוגנים" של המערכות המפלגתיות בדמוקרטיות שצמחו ממלחמת העולם השנייה, הן הקורבנות הראשיים של אכזבה ציבורית מהמערכת הפוליטית ומהלכי רוח ואנטי-ממסדיים. הירידה ברמת האמון האזרחי בדמוקרטיה, אדישות ציבור הבוחרים והאכזבה מההליך הפוליטי נבעו בעיקר מהיעדר כושר הביצוע ומהטשטוש האידאולוגי שהיו מזוהים עם המפלגות הגדולות.

 

תוצאות הבחירות לנשיאות בצרפת

מועמד/ת	סיבוב ראשון (23.4.2017)	סיבוב שני (7.5.2017)
עמנואל מקרון	24.1%	66.1%
מרין לה-פן	21.3%	33.9%
פרנסואה פיון	20.0%
ז'אן-לוק מלנשון	19.6%
בנואה המון	6.4%
אחרים	8.7%

הגל הפופוליסטי בסימני האטה?

כיצד יש לראות את תוצאות הבחירות בצרפת בהקשר הכולל של המגמות הפופוליסטיות שקיבלו משנה תוקף אחרי התוצאות המפתיעות של הברקזיט בבריטניה ואחרי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית? עם בחירות בארבע מדינות מפתח – הולנד, צרפת, בריטניה וגרמניה – שנת 2017 מסתמנת כשנה פוליטית גורלית שתמחיש באיזו מידה מדינות מערב אירופה הושפעו מהגל הפופוליסטי האנטי-ממסדי שנראה היה כמתחזק ומכה שורש בדמוקרטיות המבוססות.

יש כאלה שיישאבו עידוד מסוייג משתי הבחירות הראשונות בסדרה הזו. בהולנד, החשש שמפלגת החרות (מפלגת ימין קיצוני) של חירט וילדרס תהפוך לגדולה ביותר בפרלמנט התבדה. וילדרס כמעט ולא התחזק ביחס לבחירות הקודמות והולנד פוסעת לקראת כינונה של קואליציה ליברלית פרו-אירופית. בצרפת, העפלתה של לה פן לסיבוב השני מהווה אמנם הישג משמעותי וזריקת עידוד לימין הלאומני, אך יש לזכור שההישג הזה היה צפוי ונובע במידה רבה מהפיצול שנוצר במרכז-שמאל ומפרשיות השחיתות שנקשרו לפרנסואה פיון. זאת ועוד, עד לא מזמן לה פן זכתה לתמיכה של כ-30% ונחשבה לבעלת הסיכויים הטובים ביותר לזכות במקום הראשון בסיבוב הראשון. זה לא קרה – התמיכה בה עומדת על כ-21% והיא הגיעה שנייה. אפילו בבריטניה (ה-UKIP נחלשת) ובגרמניה (ה-AfD במשבר פנימי וצונחת בסקרים) יש סימנים מבשרים להיחלשות הכוחות הפופוליסטים. נכון לנקודת הזמן הנוכחית נראה, אפוא, שאזרחי אירופה – גם אם הם מביעים שאט נפש מהמערכת הפוליטית ומביצועיה – לא ממהרים לנוע בכמויות אל הפתרון הפופוליסטי.

בצרפת, העיניים יופנו כעת לדינמיקה של בין הסיבובים. שתי שאלות המפתח הן (1) באיזו מידה תהיה למועמדים המפסידים, מכל הגוונים האידיאולוגיים, מוטיבציה לקרוא לתומכיהם להצביע למקרון בסיבוב השני? (2) מה יהיה שיעור ההתגייסות של המצביעים בעוד שבועיים – כמה מהם יופיעו להצביע? במידה ותהיה חזית ברורה נגד לה פן ואחוזי הצבעה גבוהים, אפשר יהיה לצפות שלה פן תפסיד בפער ניכר. לפני 15 שנים התמיכה באביה, ז'אן-מארי לה פן, הייתה נמוכה יותר בסיבוב השני מאשר בראשון. הפעם ככל הנראה זה לא יקרה, אך לפער יש משמעות סמלית רבה.

המבחן הבא, לאחר הניצחון הכמעט ודאי של מקרון, יהיה הבחירות לפרלמנט שייערכו ביוני הקרוב. לעמנואל מקרון אין מנגנון מפלגתי של ממש מאחוריו. יהיה עליו להתארגן במהירות כדי שיהיה לו סיכוי להישען על רוב בפרלמנט שיסייע לו למשול. בלי רוב כזה, ובלי משענת מפלגתית, האתגר של הנשיא החדש יהיה לא פשוט.