בלי כיבודים

אם חוק בא לעולם, ואז מחוסל או משתנה לפי גחמת השליט ובתמיכת שריו וח"כיו, וכל זאת משיקולים פסולים, ללא הצדקה עניינית ותוך רמיסת טובת הציבור, מדוע ראויים חוקי המדינה בכלל לכבוד?

יש המתארים את מהלכיו של ראש הממשלה נגד תאגיד השידור הציבורי כהזויים, כלומר כאלה שאין להבין את פשרם והגיונם. זו תפיסה מוטעית. מבחינה אינסטרומנטלית מהלכיו של ראש הממשלה הם הגיוניים ועקביים – ובלבד שמבינים את תכליתם.
מקרה נדיר הוא שבו מתקיימים יחד- מטרה(תכלית) של השלטון לפגוע בזכות יסוד של התושבים, ויכולת להוכיח שזו אכן מטרת השלטון, זו ואין בלתה. שכן לרוב משכיל השלטון להסתיר את מטרותיו הפסולות. מקרה נדיר כזה מתרחש לנגד עינינו, והדברים מדברים בעד עצמם.

התכלית של ראש הממשלה היא לפגוע בחופש הביטוי, באמצעות שלילת העצמאות של השידור הציבורי, שהוא אושיה חיונית של חופש הביטוי הפוליטי. בלעדיו, הדמוקרטיה היא קליפה ריקה. ללא עצמאות, אין השידור הציבורי מסוגל למלא את תפקידו, ומאבד את ערכו. לתכלית זו ראיות מוחצות בהתבטאויות מפורשות של גורמי שלטון, כדוגמת דבריה של שרת התרבות, ובחוסר היכולת להסביר באופן אחר את ההתנהלות השלטונית. ועדיין מתגנב ספק אל לב: האם יעלה על הדעת שראש הממשלה יגלה רגישות כה גבוהה לביקורת על שלטונו? אולי אין זה עולה על הדעת, אבל זה המצב. מכלול התנהגותו של ראש הממשלה- העובדה שהוליך אותנו לבחירות כדי להגן על "ישראל היום", המעמד העליון בתחום התקשורת שרכש לעצמו בהסכם הקואליציוני, שיחותיו עם מוזס ועוד – הופכים את הביזרי למציאות.

מבחינתו של ראש הממשלה, הפגינה רשות השידור ביקורתיות מופרזת ועצמאות-יתר. מכאן, הגדרתו את עיתונאיה כחמאסניקים- לא פחות. לכן, נתן ברכתו לסגירתה, למען יראו וייראו; ולמען עריכת ניסוי, סוג של "שופינג" - האם תקום חטיבת חדשות ואקטואליה, החבה לו את עצם קיומה, שמופקדת לחלוטין בידי נאמניו המוכנים לשרתו. זו ההזדמנות שהעניק ראש הממשלה בחסדו לתאגיד הציבורי החדש. זהו המבחן שהיה עליו לעבור. מוסדות התאגיד וראשיו לא הבינו או הבינו וסרבו להיענות. בכך חרצו את גורל התאגיד לשבט. מבחינת ראש הממשלה, יש מקום לשידור ציבורי רק אם הוא נשלט. שכן הקופאי הוא בעל השליטה המלאה, כאילו היה מדובר בכספו הפרטי ולא בכספים שלנו. רק שוטים יתנחמו במה שהחוק יאמר על המבנה של גוף החדשות החדש. הרי למדנו שהחוק של אתמול הוא מרמס רגליים בחוק של היום. את כול מה שראש הממשלה רצה להנחיל, הוא היטיב להקנות לכול העוסקים בשידור ציבורי- הם נתונים באופן מלא לחסדיו, ולכן חייבים בנאמנות מלאה כלפיו ובמוכנות לשרתו. אחרת, לא יהיה להם קיום. לא צריך יהיה להתקשר למנהלים, לעורכים או לכתבים. כולם חכמים, כולם נבונים, והבינו את התורה כולה. כך ניתן להשיג שעבוד עמוק, כזה שהמשועבדים מתכחשים לו, ואף מסרבים להיות מודעים לו, בבחינת "אהבתי את אדוני". ואכן, מי שישרתו בתאגיד החדש יהיו חבים את פרנסתם לראש הממשלה. ומי לא יחוש שהוא חייב בהכרת תודה?

אגב הפגיעה המכוונת בחופש הביטוי פצפץ ראש הממשלה גם את שלטון החוק, בעשותו אותו פלסתר. אם החוק בא לעולם, מתחסל או משתנה, ברצונו של השליט ובתמיכת שריו וח"כיו המפוחדים והנרצעים, מתוך שיקולים פסולים, ללא כול הצדקה עניינית, ותוך רמיסת טובת הציבור- מדוע ראוי החוק במדינה לכבוד ולכיבוד?

יש לתמוה על היועץ המשפטי לממשלה ששיתף עצמו בקנוניה נגד השידור הציבורי. אין זה תפקידו של היועץ לאפר את הפרצוף המכוער של מהלכים שלטוניים שתכליתם פגיעה בזכות יסוד, ועובדת היותם פסולים- זועקת לשמיים. על היועץ להדריך עצמו בראש ובראשונה, ומעל לכול, בנאמנות לשלטון החוק.
נוכח התנהגותו הפרועה של השלטון, גם יריביו של בית המשפט העליון צריכים לברך על קיומו, ועל הכוח שיש בידיו להגן על הדמוקרטיה שלנו.

לא בריא, ואף מסוכן, שעתיד הדמוקרטיה יהיה נתון כולו בידיו של גוף שלטוני. הדמוקרטיה היא נכס של כולנו, ועבורנו. מתבקש, לכן, שהציבור יעמוד בחזית ההגנה על הדמוקרטיה מול שלטון, המתנכר לחובותיו כנאמן הציבור, הפועל לרוקן אותה מתוכן.