אין דבר כזה "חופש מימון"

האם כל תקציב שמוציא משרד ממשלתי, כמוהו כקופה הקטנה והמשפחתית של אותו שר, ורשאי הוא לחלקו לפי שיקול דעתו הבלעדי, במסגרת אותו "חופש מימון"?

הסיסמא המושמעת שוב ושוב בתור הצדקה לרדיפה פוליטית ומקארתיזם הלובשים צורות שונות בעת האחרונה – בעיקר סביב תקציבי התרבות, אך גם בהקשר לחינוך, וכמובן גם בהקשר למידת השליטה הראוייה בשידור הציבורי – היא "חופש המימון". מה שהתחיל בתור סלוגן משעשע שאמרה שרת התרבות תפס בשיח הציבורי בתור טיעון משפטי אמיתי שמנוסח בצורה כזו פחות או יותר: ככל שמדובר בתוכן כלשהו שהמדינה מממנת, או אפילו משתתפת במימונו – יש לה שיקול דעת מוחלט בשאלה מה לממן או לא לממן, להשפיע על התכנים ולדרוש דרישות, משום שהיא נהנית מ"חופש מימון". לכן – "למה לנו לממן תאגיד אם איננו שולטים בו?" ולכן השרה (בראייתה) יכולה להכתיב לפסטיבלים אילו סרטים נושאים חן בעיניה ובעקבות אילו הצגות יישלל תקציב מתאטראות. לפי גישה זו, כל תקציב שמוציא משרד ממשלתי, כמוהו כקופה הקטנה והמשפחתית של אותו שר, ורשאי הוא לחלקו לפי שיקול דעתו הבלעדי, במסגרת אותו "חופש מימון".

אלא, שכל הרעיון הזה של "חופש" ממנו נהנית המדינה הוא מופרך. יש פה אימוץ של השיח הליברלי, העוסק בחרויות וזכויות הפרט, והפיכתו על ראשו – להצדקת חירויות עבור השר, בתוקף תפקידו. שרי הממשלה אינם נהנים מ"חירות". יש להם חובות. יש להם שיקול דעת, שעליו יש מגבלות. עקרון החוקיות במשפט המנהלי הוא ההיפך מעקרון החוקיות במשפט הפלילי. בעוד שלפרט מותר הכל למעט מה שנאסר בחוק, לרשות אסור הכל למעט מה שמותר לה בחוק. על כן בכל מדינה נוצרו תילי תילים של כללים, שבהעדר חוקים מפורשים הסותרים אותם, אוסרים על רשות מנהלית לפעול תוך שיקולים זרים (למשל – קידום אג'נדה פוליטית החיצונית לתכלית החוק הספציפי) ומחייבים אותה לפעול בשוויון, שלא מתוך משוא פנים ועוד.

נניח ששר התרבות היה ממפלגה חרדית. האם בשם "חופש המימון" מותר היה לו למנוע מימון מסרטים בהם שרה אישה? או כאלה בהם מופיעה אישה? או כאלה המביעים לגיטימציה ליחסי להט"ב? הרי ניתן בהחלט לומר שזו האג'נדה שהוא נבחר להגשים, ומשום שמדובר במימון ממשלתי אין שום פתחון פה לטענות משפטיות של אפלייה או שיקולים זרים. התשובה היא לא מוחלט – וזאת משום שאין לו "חופש מימון". הוא רשות מנהלית שחייבת להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לתכלית החוק אותו היא מגשימה, וככל שהיא שוקלת שיקולים זרים שאינים מנויים בחוק, או מפלה – פעולתה אינה חוקית. ברור, אגב, שמגבלות אלה משאירות, עדיין, שיקול דעת רב לשר הממונה. הוא יכול להתערב בקריטריונים הרלוונטיים ובמידת השפעתם, הוא יכול לטעון – ככל שמדובר בטענה תקפה – שטרם תקופתו הופעלה אפלייה בהפעלת שיקול הדעת ובמינויים מקצועיים ולתקן זאת. אך כל זאת במסגרת החוק אותו הוא מפעיל ולא מתוך איזה "חופש" כללי הנגזר מכך. מובן גם שהממשלה באמצעות שליטתה בכנסת יכולה לתקן את החוקים כך שיוכנסו אליהם שיקולים שלא מנויים בהם כיום – אך גם אלה חייבים להיות בהתאם לחוקי היסוד. גם כוחה של הכנסת, אף כי הוא גדול מאד – אינו בלתי מוגבל.

גם הטענה השגורה שככל שרק "נשלל מימון" אין מדובר כלל בפגיעה בחופש הביטוי אין לה על מה שתסמוך. אכן – איסור מוחלט כגון איסור פלילי של ביטוי יהיה פגיעה קשה יותר בחופש הביטוי מאשר "רק" שלילת מימון. עדיין ישנם תחומים (למשל קולנוע ותאטרון) שבישראל תלויים כמעט בלעדית מבחינת המודל הכלכלי בסבסוד מדינתי – ככל שתנאי למימון יהיה אפס ביקורת ורק גמירת ההלל על השלטון, הרי שמובן שיהיה בכך אפקט מצנן על יוצרים, אשר פוגע בחופש הביטוי שלהם, גם אם במובן קשה פחות מאשר איסור פלילי.

השיח הפוליטי על השאלה מה צריכה המדינה לממן או לא, הוא שיח לגיטימי וטוב שהוא מתקיים. אך אסור ששיח זה יסתמך על טענה משוללת יסוד בדבר "חופש המימון". הפרט – הוא שנהנה מ"חירות", והרשות המנהלית – היא נהנית מהסמכויות הקנויות לה בחוק, על מגבלותיהן, הא ותו לא.