על מה כן הולכים לבחירות

כשנתניהו לא רצה לתת רשיון לערוץ 10, אמרנו – טוב, זה ערוץ שמאלני. כשהפכו את ערוץ 20 , ערוץ המורשת היהודית, לעיתונות, אמרנו – טוב, צריך תחרות לטלוויזיה המסחרית. כשהודיעו לערוצים המסחריים שהם ימשיכו עם המחוייבויות שלהם אבל במקביל ייכנסו מתחרים חדשים בלי מחוייבויות, אמרנו – טוב, נו, לא הגיוני שערוץ 2 זוכה לרייטינג של 30 אחוז כל ערב. כשהכניסו פוליטיזציה לערוץ הכנסת, אמרנו – ערוץ קטן ולא חשוב. כשהתפרסם שנתניהו ונוני מוזס מקרטלים את שוק העיתונות הכתובה, אמרנו- ניתן לחקירה להתנהל. כשביקשו לבטל את גלי צהל, אמרנו – למה צריך תחנה בתוך הצבא? כששיחקו עם רשות השידור כמו עם כדור נטול אוויר לאורך שנים, אמרנו – הם היו מושחתים.

ועכשיו, עם התאגיד, כבר לא נשאר מה להגיד. כבר לא נשאר מי שיגיד.
כך מחסלים בשיטתיות תקשורת חופשית.

האמת חייבת להיאמר, יש גרעינים של אמת בטענות נתניהו. התקשורת חיפשה אותו לאורך השנים. המיסגור של התדמית התקשורתית שלו ושל אשתו איננו נטול הטיות ואינטרסים. אלא שנתניהו, כמו אל זועם, יצא למסע נקם ולא למסע תיקון. ובדרך לא איכפת לו להוריד על הברכיים את כלי התקשורת, לכל רוחב הגזרה.

גם מי שאין לו עמדה מוקדמת כלפי נתניהו, ועשוי לתמוך בחלק מהרפורמות שהוא טוען עבורן, נבוך מעוצמת חוסר הרציונליות והאמוציות המתפרצות. אפשר לנהל דיונים עניינים בשאלה האם בכלל צריך שידור ציבורי. אפשר לשאול איך מבטיחים תחרות בשוק התקשורת ואיך מפקחים עליה. אבל אלה הופכים לאט לאט לדיונים של אידיוטים שימושיים. מרחב השיח של נתניהו אינו נמצא שם בכלל.

נתניהו כבר הוכיח שהוא מסוגל ללכת לבחירות על חוק שנוגע לכלי תקשורת, כשהפיל את הממשלה הקודמת סביב חוק ישראל היום. אבל בקדנציה הזאת העניין רק התגבר. ההחלטה להותיר בידי עצמו את תיק התקשורת, ההשלחויות האישיות והלא ענייניות בעיתונאים חוקרים, הקמת וועדה נוספת בראשות מנכל משרדו, וכמובן טרלול התאגיד.

כן, התאגיד. אותו גוף שהקים גלעד ארדן כשר תקשורת בתמיכת נתניהו כראש ממשלה. התאגיד עשה הכל, לעיתים בצורה מוחצנת, על מנת להבליט את הגיוון שבו- חרדים, ערבים, דתיים וחילונים. אבל מאז תחילת הקדנציה פעלו נתניהו ואנשיו בכדי ליצור חוסר ודאות ולחבל בהקמתו. עיכבו את מינוי המועצה, ניסו להפעיל לחצים מאחורי הקלעים, דחו ודחו את ההקמה.

במקביל, בפני בית המשפט העליון תלוי ועומד ערעור בעניין תרשים שיחות הטלפון הליליות בין נתניהו ועורך ישראל היום עמוס רגב. ערוץ 10 טוען שהשיחות האלה אכן מתקיימות מידי ערב, ובהן מחליטים כיצד יסוקר ראש הממשלה (ויש הטוענים גם – כיצד תסוקר אשתו). ראש הממשלה אינו מכחיש, אלא מסתיר. הוא טוען שהשיחות חוסות תחת זכותו לפרטיות. היש למישהו ספק על איזה סוג של שידור ציבורי חולם נתניהו? השאלה כרגע היא מי יהיה מעברו השני של הקו בשיחות הליליות שבהן יוחלט איך יסוקר נתניהו בשידור הציבורי.

והיהלום שבכתר, "האורנים הגדול": הצעת חוק התקשורת. הצעת חוק מיושנת שעבר זמנה ליצור "ברית מועצות" לגופי רגולציית הטלוויזיה המסחרית, עוברת החייאה מהירה וחוזרת אלינו כגוף פיקוח פוליטי על התקשורת המסחרית והציבורית כאחד. ללא דברי הסבר, נימוקים משכנעים או הליך רגולציה מסודר, החוק יהפוך את חוליי רשות השידור, שהמעורבות הפוליטית בה כרסמה בה עד שלא היתה ברירה אלא לעשות לה ריסטרט בשל מנהלים כושלים שבאו לשרת את אדונם ולא את הציבור, למשהו שעוד נתגעגע אליו.

בדרך, הכל כשר - שקרים גסים, משחק ציני על גבם של עובדי רשות השידור, ספינים ופוסטים מסיתים באווירת הפוסט אמת. בספרות העוסקת בשליטה בתקשורת יש מושג חשוב: "זוהר המדיה". נתניהו מוצא בתקשורת קסם מאגי, והוא מוציא לפועל תכנית סדורה שמטרתה להפוך את כלבי השמירה שלנו לכלבלבי שמירה חסרי שיניים. לנכס את הזוהר לעצמו ולבני ביתו בלבד. לא לימין ולמשנתו הפוליטית, לעצמו ולמשנתו הפרסונלית.

יש לישראל אתגרים חשובים מהקמת התאגיד. אבל אין לה אתגרים חשובים משמירת המבנה הדמוקרטי שלה, שאבן הפינה שלו היא תקשורת חופשית, עצמאית ומתפקדת. כן, גם פלורליסטית ומגוונת: כזאת שמשקפת תמיכה במרחב של דיעות. לא כזאת שמשקפת נאמנות מפוחדת למנהיג. ועל זה כן שווה ללכת לבחירות.

פורסם לראשונה בארץ.