דמוקרטיה פרוצדורלית נוסח מיקי זוהר

לא צריך להתרגש במיוחד מ"יוזמתו המדינית" של ח"כ מיקי זוהר. אך כן יש לחשוש מהתפיסה הערכית הדמוקרטית שהוא מבטא – תפיסה שלא היתה יכולה לצמוח ללא הקרקע המורעלת של גימוד הדמוקרטיה במובנה המהותי, ככזו המבטאת שלטון עם, ולא רק שלטון רוב.

אמירתו של ח"כ מיקי זוהר השבוע, שדמוקרטיה יכולה לכלול גם אזרחים שאינם בעלי זכות הצבעה, עוררה סערה ציבורית, ובצדק. יש להבין עם זאת, את ההקשר הכללי יותר של הדברים. בישראל ניטש לאחרונה קרב על משמעות המושג "דמוקרטיה". הוא ניטש לא רק בזירה הפוליטית, אלא גם בזירה האקדמית, התקשורתית, ובכלל בספירה הציבורית. מדובר בשאלה לא פשוטה, שיש לה מורכבויות וגוונים ותתי-קטגוריות. עם זאת ניתן לחלק, באופן גס, את המחנות לשניים. הראשון, מאמין בדמוקרטיה שניתן לכנותה "דמוקרטיה מהותית" – זאת אומרת, כזו שכוללת ערכים של זכויות אדם כגון שוויון, חופש ביטוי, כבוד האדם, הפרדת רשויות, עלינות החוק ועוד – כחלק בלתי נפרד מהגדרת הדמוקרטיה, וזאת מעבר לעקרון הכרעת הרוב (באמצעותו מתקבלות רוב מוחלט של ההחלטות) – שהוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אך לא מספיק. המחנה השני מאמין בתפיסה שניתן לכנותה "דמוקרטיה פרוצדורלית" – זאת אומרת גישה המרדדת את הדמוקרטיה, באופן בלעדי כמעט, לעקרון הכרעת הרוב. דהיינו, דמוקרטיה היא אך ורק שיטה שבה מקיימים בחירות, ומכאן השלטון והרוב רשאים לעשות כרצונם משום ש"הם נבחרו באורח דמוקרטי". מתוך שיטה זו נובעת ההתנגדות לכוחו של בית המשפט העליון לבקר חקיקה של הכנסת או את פעולות הממשלה; מכאן נובע הכעס כלפי התקשורת המבקרת (המנסה להפיל "שלטון שנבחר בבחירות"); ההאשמה בבוגדנות כלפי ארגוני זכויות אדם ("שלא נבחרו על ידי העם"); התפיסה לשלטון יש סמכות לקבוע תכני תרבות ובידור לפי מבחנים פוליטיים ("חופש המימון"). מכאן נובע הנסיון לטעון שהבחירות הם חזות הכל, וכל טענה כלפי הצעת חוק שפוגעת בערכים של זכויות אדם שהיא "פוגעת בדמוקרטיה" או "אנטי דמוקרטית" היא מגוחכת – משום שהדמוקרטיה כל מהותה היא קיום הבחירות והכרעת הרוב, וכל השאר – הם ערכים "ליברליים" "פרוגרסיביים" כאלה ואחרים, שביניהם ובין דמוקרטיה אין כלום.

לא קשה להבין מנין הגיעה, אם כן, גם תפיסתו המקורית של מיקי זוהר את הדמוקרטיה. שהרי, אם הדמוקרטיה לא מחוייבת כלל לשוויון בין אזרחיה, מדוע שהיא בהכרח תהיה מחוייבת לכך שלכל אזרח קול שווה? ומעבר לכך, עצם הרידוד של הדמוקרטיה לתהליך בלבד, שכולל קבלת החלטות ברוב, ככלי ריק שניתן באמצעותו להתעמר במיעוטים, לסתום פיות, לפגוע בכבוד האדם, לרמוס את שלטון החוק והפיקוח על הרשויות – מעלה את השאלה, למה לעצור שם? מי אמר שהכלל של שוויון בבחירות הוא כלל קדוש? הרי לכל כלל יכול להיות יוצא מהכלל. וכאשר תפיסת דמוקרטיה רדודה עד כדי קליפה ריקה פוגשת לאומנות, הדרך להצדקת "דמוקרטיה" המעניקה זכות הצבעה על סמך זיהוי אתני קצרה ביותר.

לא צריך להתרגש במיוחד מ"יוזמתו המדינית" של מיקי זוהר. אך כן יש לחשוש מהתפיסה הערכית הדמוקרטית שהוא מבטא – תפיסה שלא היתה יכולה לצמוח ללא הקרקע המורעלת של גימוד הדמוקרטיה במובנה המהותי, ככזו המבטאת שלטון עם, ולא רק שלטון רוב. ככזו המגנה על העם מפני עריצות – לא רק של שליט מונרך אלא גם של שלטון נבחר. ככזו המגנה על זכויות וחרויות האדם, וכזו המחייבת שמירה על הפרדת רשויות, במובן האמיתי של המלה – איזונים ובלמים, ופיקוח הדדי של הרשויות זו על זו, בכדי שאף אחת מהן לא תצבור כח רב מדי – גם לא זו המייצגת את הרוב בכנסת.
"דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב - פירושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזו היא תוצאה של התפתחות היסטורית, של מאבקים בממשלות, שהתנהלו על ידי מיעוט. אך אין זו דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה - פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט - שם אין דמוקרטיה." (זאב ז'בוטינסקי)

 

פורסם לראשונה ב"הארץ".