לידיעת הרב לוינשטיין: האתוס הגברי אינו כולל חפצון נשים

מה גורם לרב בישראל, שהדימוי של תפקידו הוא בדרך כלל עדין ורוחני, להשתמש בשפה בוטה כלפי נשים?

הבעיה בדבריו של הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי, כנגד שירות הבנות הדתיות בצה"ל, איננה כמובן הויכוח שהוא מנהל איתן. הצבא הוא מטבעו מערכת בעלת דומיננטיות גברית מובנית, שלא יתכן בה שוויון מלא בין המינים, ולכן לגיטימי להעלות את השאלה האם יש לבנות מקום בתוכו. אישית, אני סבור שבדיוק מסיבה זו יש צורך להשאיר את הבחירה בעניין זה בידיהן של הבנות עצמן, דתיות או חילוניות, אבל לגיטימית כמובן גם עמדה שתתנגד לשירות בנות באופן גורף. מה שלא לגיטימי הוא הסגנון, המדבר על הבנות בניסוח שוביניסטי ופטרוני בוטה: "שיגעו לנו את הילדות"; שלא לדבר על האסוציאציות המיניות הברורות: "כשאתה חם מהתנור אתה בוחר אשה חמה, בדוסיות. ודאי שהיא חמה כי היא אשה". באופן פרדוקסלי, זה בדיוק הסגנון שממנו הוא מזהיר את הבנות המתגייסות.

ואולי זו השאלה היותר מעניינת שבה צריך לדון בעקבות דברי לוינשטיין: מה גורם לרב בישראל, שהדימוי של תפקידו הוא בדרך כלל עדין ורוחני, להשתמש בשפה בוטה כזו, כפי שעשה גם ביחס להומוסקסואלים? נדמה לי שהתשובה לכך קשורה גם בביוגרפיה הפרטית של לוינשטיין, אבל גם בסוגיות תשתית של המיגזר הדתי-לאומי.

הציונות הדתית בנתה בעשורים האחרונים את כל זהותה, ובמיוחד את ההתמקדות במפעל ההתיישבות ביו"ש, על יסוד רגשי הנחיתות הראשוניים שלה כלפי הציונות החילונית. תחושת העלבון על השוליות בעשורים המכוננים של המפעל הציוני הביאה לרצון עמוק להראות לעולם החילוני שאנחנו יכולים להיות לא פחות טובים ממנו – למעשה, הרבה יותר טובים – בהובלת ההתיישבות, הבטחון ושאר תחומי המפעל הציוני. בדרך-כלל, בחיים החברתיים כמו בכלכלה, התחרות משפרת את המוצר ועל כן היא חיובית. אבל לפעמים כדאי לזכור שהתחרות והקירבה משפיעות לפעמים גם כשמדובר בהיבטים השליליים של מושא החיקוי. אתוס הגבריות החילוני של העשורים הראשונים למדינה, במיוחד בצה"ל, אכן כלל גם היבטים שליליים מאוד של חפצון נשים וראייה קלה מדי שלהן כאובייקטים מיניים. בהקשר זה כדאי לזכור שהרב לוינשטיין שירת שנים ארוכות כקצין בצה"ל, בעידן הנורמות השוביניסטיות, עוד לפני שחזר בתשובה והפך לרב ומחנך. יתכן שהביא איתו מעולמו הקודם כמה נורמות פסולות, שהוא מעניק להן כיום לבוש דתי, לגיטימי כביכול.

אבל הבעיה אינה רק האיש לוינשטיין. השאלה היא מדוע המכינה שהוא עומד בראשה כל-כך פופולרית, והרי סגנונו בוודאי מוכר לתלמידיה. התשובה הכואבת היא, ככל הנראה, שהסגנון הזה אולי אינו גורם מרתיע, אלא דווקא גורם מושך. גם בקרב רבים מהצעירים הנוהרים למכינה בולט מאוד האתוס הגברי. בדרך כלל אנחנו משייכים זאת להקשר חיובי, של רצון בשירות קרבי "מורעל" ככל האפשר, ולא במקרה בוגרי המכינה בעלי בולטים בכך גם ביחס למכינות אחרות. אבל יתכן שלאתוס הגברי הזה יש גם היבטים שליליים – כמו הקנאה בסגנון ההתבטאות הבוטה, הלא תקין פוליטית, של גבריות חילונית מסוג מאוד מסוים, מה שנהוג לכנות כ'בדיחות מילואימניקים'.

אם ההשערה הזו נכונה, מן הראוי לעדכן את הרב לוינשטיין ואת תלמידיו שסוג הדיבור הזה כבר מזמן אינו נחשב תקין, אפילו אם בפועל הוא אכן מתרחש לא פעם, גם בעולם החילוני. יתכן שזה בדיוק חלק ממה שמפריע לרב לוינשטיין בשינויים שעברה החברה הישראלית, אבל האתוס הגברי המקובל כיום כלגיטימי אינו כולל חפצון נשים והתייחסות אליהן כאל אובייקט מיני.

למעשה, גם האתוס התורני שלו עצמו אינו מקנה לכך לגיטימיות. שמה הרשמי של המכינה בעלי הוא 'בני דוד', על-שמו של דוד המלך. המדרש מייחס לדוד את הכינוי 'עדינו העצני' – קשה כעץ בשעת מלחמה, ועדין כתולעת בבית המדרש. מן הראוי שגם ראש המכינה יפנים את משמעות המדרש הזה: לגיטימי שיילחם על דרכו בנחישות, אבל סגנונו ראוי שיהיה עדין ומכבד. אם יתמיד הרב לוינשטיין בסגנונו, ראוי גם שצעירים דתיים המכבדים את אחיותיהם וחברותיהם שבחרו לשרת בצה"ל ישאלו את עצמם אם המכינה בעלי היא המקום הראוי להכין בו את עצמם לשירות צבאי, שבין אם ירצו ובין אם לאו הם ישרתו בו לצידן של בנות.

פורסם לראשונה ב-NRG