תפקיד המשכן - פרשת תרומה

עיקר עניינן של ארבע הפרשיות החותמות את ספר שמות הוא בתיאור המשכן והתפקוד בו. על פי המסורת, המשכן מלווה את בני ישראל לא רק במדבר, אלא גם עם כניסתם לארץ כנען, דרך גלגל, שילה, נוב וגבעון, משך תקופה ארוכה של כ – 440 שנים. מה תפקידו?

יהדות היא חבילת זהות שבלולים בה יחדיו לאום, דת ותרבות. כפי שהצעתי במאמרים הקודמים, ביציאת מצרים גובשה הזהות הלאומית הנפרדת ובמעמד הר סיני עוצבה הזהות הדתית במובן המחשבתי והמשפטי, וניתן לה תוקף לדורות ("כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני", מדרש רבה, ויקרא, כב). פרשיות המשכן נועדו לבסס ביטוי שלישי, נוסף, לזהות היהודית, שבמרכזו עולם הרגש והחוויה, שמתוייג כיום כ"תרבות".

באמצעות המשכן, דור המדבר ודורות רבים אחריו, מתנאים בשכיות חמדה אומנותיות, בטקסים רבי רושם, בהפעלה של חושים - טעם, ריח, שמיעה וראייה, והכול כדי ליתן ביטוי רגשי לרוממות הרוח הדתית שבה הם שרויים. הפעלת חושים משותפת, באמצעות פולחן המתנהל על פי כללים מדויקים, משך מאות בשנים, יוצרת זיכרון וחוויה קיבוציים שהם חומרי היסוד שמהן נילושות תרבויות.

בעוד ששני האלמנטים מגבשי הזהות הראשונים – יציאת מצרים ומעמד הר סיני – הם מאורעות חד-פעמיים, שזיכרונם הוא האלמנט המכונן את חשיבותם, המשכן והעבודה המתבצעת בו הם התנסות מתמשכת, שתפקודה היומיומי הוא האלמנט המכונן את חשיבותה. "תרבות" היא פרקטיקה שבעצם קיומה היא יוצרת את עצמה. יצירת העם וקבלת הדת הם מאורעות שמחוץ להיסטוריה; הפעלת התרבות הייחודית היא מאורע בתוך ההיסטוריה. לכן איננו מתפללים ליציאת מצרים נוספת או להתגלות נוספת, אלא אנו מסתפקים בהחייאתן בזיכרון. לעומת זאת אנו מתפללים לחידוש העבודה ולאורח חיים בצל מקדש – משום שבכך יוענק לתרבות היהודית, המסומלת במקדש, רנסנס.

אבל מהי ה"תרבות" שהמקדש אמור לכונן עבור בני ישראל? על פי המסורת, המשכן איננו רק יצירה אנושית או רק יצירה אלוקית, אלא יצירה משותפת. בפתח התיאור, וכבסיס לכל ההוראות הטכניות המדויקות, מצווה הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). על בני האדם לעשות את חלקם – בניית המקדש, ועל הקב"ה לעשות את חלקו – להשרות את שכינתו. נדרשים שני תנאים מצטברים, הכרחיים, על מנת שניצני התרבות היהודית, המסומלת בחוויה הדתית של המקדש, ילבלבו.

אכן, התרבות היהודית עוסקת רבות בשותפות שבין האדם לבין האל בנשיאה באחריות לעיצוב המציאות האנושית. האל הוא בורא העולם, כל יכול, אבל לתפקודו של האדם, לעבודת האל שהוא בוחר לבצע, השפעה מכרעת על ההוויה כולה. האדם איננו רק נפעל של האל, אלא גם פועל מולו.

שיתוף הפעולה מסומל בשלושת השמות של המבנה: "משכן", "מקדש" ו"אוהל מועד". על פי הרש"ר הירש (בפירושו, כח, ג-ח), המונח "מקדש" מבטא את ההתמסרות וההקדשה של החיים הגשמיים לבורא. זהו היחס של האנושי אל האלוקי. לעומת זאת המונח "משכן" מסמל את היחס ההפוך, של האלוקי אל האנושי, שמשכין עצמו בתוכנו. וידוע הדיוק: "ושכנתי בתוכם" ולא בתוך המקדש. המונח השלישי, "אוהל מועד", מרמז על תפקידו של המקום כאתר התוועדות שבין האלוקי והאנושי.

לוחות הברית, "העדות", נכתבו על ההר, בטריטוריה חוץ-אנושית. משה השתתף בהכנתם לאחר שהשיל את מגבלותיו האנושיות ( "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" – דברים ט, ט). אבל עם הקמת המשכן העדות יורדת מן ההר אל תוך המציאות האנושית, אל המשכן מעשה ידי אדם. שם, בין היריעות והקרשים מתבצע מפגש מתמשך, לא חד פעמי, בין שמים וארץ. "ונעדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבודי" (כט, מג).

פרופ' ישעיהו ליבוביץ כבר הצביע על כך שמעשה בניית המשכן וכליו, שלא היה אלא מעין צריף עץ פריק, חסר גג ממשי, מתואר במשך כ – 450 פסוקים. מנגד, לבריאת היקום כולו, מקדישה התורה רק 34 פסוקים בספר בראשית. אכן, המשמעות של המשכן, עבור האדם, גדולה יותר מאשר המשמעות של היקום עבורו: היקום נוצר באופן חד-צדדי על ידי הקב"ה ולכן הוא נתון שמבחינה ערכית אין לו משמעות עבור האדם. מנגד, המשכן מבוסס על שיתוף פעולה בין האנושי ובין האלוקי; הוא ביטוי אקטיבי של עבודת האל; הוא איננו בא בדרך נס משמיים, אלא הוא הכלי – המדיום – שבאמצעות ניתן לבצע את עבודת השם בעולם הזה.

מעין זה רמוז במדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב), אשר קובע: "אמר ר' שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית... שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא 'בדבר ה' שמים נעשו'. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו, בצלאל ותלמידיו, אהליאב ותלמידיו נתעסקו בו, שכתיב, 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'".

בסיום מלאכת המשכן נאמר "ותכל כל עבדת משכן אוהל מועד" (לט, לב). המילה "ותכל" היא מילה ייחודית שמעוררת סקרנות: למה דווקא כאן נעשה בה שימוש? בעל הטורים עומד על כך ומקשר בין הפסוק המסיים את מלאכת המשכן לפסוק המסיים את מלאכת הבריאה כולה: "ויכולו השמים והארץ". והוא קובע: "ותכל – יש לומר כי עתה כלתה מלאכת כל העולם, ולכן נמסר במסורה שאין עוד בכל המקרא מלה זו".

הבריאה איננה יכולה להיות מושלמת באופן חד צדדי, על ידי מעשה אלוקי. השלמת המשכן ביד האדם היא גם השלמת הבריאה כולה שהרי זוהי תכלית הבריאה – עבודת ה' על ידי האדם.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"