פריימריז פתוחים או פריימריז פרוצים

פריימריז פתוחים מספקים לא מעט יתרונות מבטיחים כמו פתרון לשאלת זהות המנהיג ויצירת התלהבות ועניין ציבורי, לצד סיכונים אפשריים כהיבחרותו של מועמד רדיקלי שלא מייצג את קהל המצביעים הפוטנציאלי של המפלגה.

חוסר היציבות של מפת המפלגות בישראל, פריחתן של מפלגות מרכז ארעיות וכמה התפתחויות פוליטיות שהתרחשו לאחרונה, העלו על סדר היום את האפשרות לקיים פריימריז פתוחים: שיטה שתאפשר לכל אזרח להשתתף בבחירת מנהיג מפלגה או רשימת מפלגות.

בימין המפה, שלטון היחיד הכמעט-מוחלט של ראש הממשלה נתניהו בליכוד, הניע בשנים האחרונות מספר פוליטיקאים בכירים – משה כחלון, גדעון סער ולאחרונה בוגי יעלון – לעזוב את המפלגה. רבים מהם סבורים שהדרך היחידה להביא לסיום שלטון נתניהו היא באמצעות השקת תנועה פוליטית שתייצג את הימין המתון. אלא שאז עולה השאלה: מי יעמוד בראש פלטפורמה כזו? בהתחשב בכך שיעלון, כחלון, סער (ואולי גם גבי אשכנזי) כולם רואים בעצמם מנהיגים פוטנציאליים – כיצד תוכרע שאלת המנהיגות?

גם במרכז-שמאל תרים אחר התחלה חדשה. יותר מ-15 שנים חלפו מאז כיהן ראש ממשלה מטעם מפלגת העבודה, וקולות במפלגה קוראים למען התמזגות עם כוחות פוליטיים נוספים. הקמתו של המחנה הציוני היה צעד בכיוון, אך רבים חותרים למהלך משמעותי יותר שיביא להקמת חזית רחבה – מעין מפלגה "דמוקרטית" ישראלית שתכלול את כל הכוחות הפוליטיים במרכז ובשמאל הציוני. אלא ששוב עולה השאלה: מי יעמוד בראש חזית כזו? יצחק הרצוג, ציפי לבני, יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ (ואולי גם בני גנץ) כולם רואים בעצמם מועמדים ראויים להנהגה. כיצד, אם כך, יוכרע מי יעמוד בראש חזית כזו במידה והיא תקום?

בשני המקרים, תשובה אפשרית לשאלות הנ"ל היא עריכת בחירות מקדימות כוללניות: מירוץ שיהיה פתוח לכל אזרח מתעניין – פריימריז פתוחים. השיטה הזו, שעד לא מזמן הייתה בשימוש רק בחלק מהמדינות בארצות הברית, אומצה בשנים האחרונות על-ידי כמה מפלגות בדמוקרטיות פרלמנטריות. באיטליה, המפלגה הדמוקרטית וגוש השמאל ערכו בעשור האחרון מספר התמודדויות כאלו. גוש השמאל בצרפת ערך לראשונה ב-2011 פריימריז פתוחים לבחירת המועמד לנשיאות. בעוד כחצי שנה יערכו גם הרפובליקנים פריימריז במתכונת דומה לקראת הבחירות לנשיאות ב-2017. בקנדה, ראש הממשלה ג'סטין טרודו, נבחר אף הוא בשיטה כוללנית דומה למנהיג הליברלים, והלייבור בבריטניה נמצא בימים אלו בעיצומו של מירוץ פתוח – שני בתוך שנה – להנהגת המפלגה.

הניסיון (המוגבל עדיין בשל מיעוט המקרים) שהצטבר מעיד שפריימריז פתוחים מספקים לא מעט יתרונות מבטיחים. ראשית, הם מהווים פתרון לבעיית המנהיגות שתוארה למעלה. הדבר רלוונטי במיוחד לאותם מקרים של מפלגה חדשה או חזית מפלגות חדשה החסרות עדיין מוסדות פנימיים או בסיס חברים. במקרים כאלה, העברת ההכרעה סביב שאלת המנהיגוּת לציבור הרחב עשוייה למתן את החיכוכים בין הטוענים לכתר. שנית, מירוץ כוללני ופתוח עשוי לייצר התלהבות, התעניינות תקשורתית ומנוף חשוב לקראת קמפיין הבחירות הכלליות. כמעט כל המפלגות שהוזכרו למעלה זכו להישגים אחרי שקיימו פריימריז פתוחים. שלישית, פריימריז פתוחים יגבירו את ההשתתפות הפוליטית ויכניסו מעגל רחב יותר של אזרחים לתהליכים חשובים כמו בחירת מנהיגים. רק כ-120,000 ישראלים השתתפו בהתמודדויות האחרונות לבחירת מנהיגי ארבע המפלגות ה"פתוחות" (ליכוד, הבית היהודי, מפלגת העבודה ומרצ) – מספר זה שקול ל-2% בלבד מכלל בעלי זכות הבחירה. לשם השוואה, בארצות הברית השתתפו כמעט 60 מיליון בפריימריז המפלגתיים של שתי המפלגות הגדולות ב-2016 – יותר מרבע מבעלי זכות הבחירה. רביעית, פריימריז רחבים עשויים להקטין את ההשפעה המזיקה של קבלני קולות ושל ההצבעות המאורגנות, השפעה אשר צובעת את הפריימריז במתכונת המוכרת לנו כיום (סגורים) בצבעים לא מחמיאים.

לצד יתרונות ניכרים אלה, חשוב לתת את הדעת גם לסיכונים האפשריים של פריימריז פתוחים. חסמי הכניסה הנמוכים עלולים לתמרץ אזרחים שכלל אינם מזדהים עם המפלגה להשתתף רק כדי לנסות לגרום לה נזק – למשל, באמצעות תמיכה גורפת במועמד קיצוני או חלש. בנוסף, קיימת הסכנה שציבור המצביעים אשר ישתתף בפריימריז לא ישקף את קהל התומכים של המפלגה. מהבחינה הזו, המקרה של הלייבור בבריטניה צריך לשמש לקח. כשהוכרז על פריימריז פתוחים לפני כשנה הצטרפו למפלגה מאות אלפי תומכים מתוך כוונה להשתתף בהליך, אך נשמעו טענות שחלק גדול מתוכם עשו זאת ממניעים פסולים: תומכי מפלגות רדיקליות (ואף תומכי השמרנים) הצטרפו רק כדי לתמוך במועמד הרדיקלי ג'רמי קורבין, מתוך כוונה להסיט את המפלגה שמאלה או לגרום לה נזק אלקטורלי. רבים במפלגה הביטו בתדהמה על תהליך של השתלטות עויינת בו נחטפה המפלגה על-ידי מסתנני שמאל קיצוני. מאז בחירתו של קורבין נמצאת המפלגה במשבר פנימי עמוק – מרבית חברי הסיעה מתנגדים לו, לעמדותיו ולסגנונו, אך הוא שואב לגיטימיות מהתמיכה הרבה שקיבל ממאות האלפים שהשתתפו בפריימריז. מירוץ נוסף להנהגה מתקיים בימים אלה והסימנים מעידים על כך שקורבין יזכה פעם נוספת, למורת רוחם של מרבית חברי הסיעה ומרבית המצביעים של המפלגה.

המקרה של הלייבור ממחיש את הסיכונים הכרוכים באימוץ פריימריז פתוחים. כל דיון ביוזמה מסוג זה צריך להעמיד את הסיכונים הללו מול ההזדמנויות והיתרונות שהיא טומנת בחובה. לכל הפחות, יש לחתור לכך שפריימריז כוללניים מסוג זה יציבו בפני המעוניינים להצביע כמה חסמי כניסה: רישום מוקדם הכולל הצהרת הזדהות עם עקרונות המפלגה/רשימה ותשלום (ולו סמלי) של דמי השתתפות. בנוסף, חשוב לאין שעור לדאוג שהפיקוח על הליך הבחירות הזה יהיה רציני ואפקטיבי, וכי תקדם לו מערכת בחירות מוסדרת, עם תקרת הוצאות כספיות ועם כמה עימותים פומביים בין המועמדים.