חובת היחיד ויצירת היחד - פרשת יתרו

עשרת הדיברות מממשים את הייעוד של הזהות היהודית, לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אך מדוע הם מנוסחים בלשון יחיד?

עשרת המכות וקריעת ים סוף הן ההופעה הראשונה של הקבוצה הלאומית המכונה "עם ישראל" על במת ההיסטוריה האנושית. הדרמטיות של ההתרחשות צרבה בתודעה הפנימית של העם, כמו גם בתודעה הבינלאומית, את קיומה של ישות קולקטיבית החדשה, המובחנת משאר העולם באמצעות זהות נפרדת.
ואולם, השאלה הגדולה היא – לשם מה נדרשת הזהות הנבדלת? האם יש משמעות מהותית, מעבר לעובדת הקיום הפיזי, לייחודה של הזהות היהודית, המצדיקה את המאמץ הרב-דורי המתמשך לשמר אותה, אז כהיום? על כך עונה פרשת יתרו.

תעודת הזהות היהודית

כעניין שבשגרה אנו חווים את יהדותנו כדבר שהוא "ממילא": נולדתי לעם היהודי וזוהי קבוצת הייחוס שלי. אנו חשים שותפות גורל עם שאר בנות ובני הקבוצה כיוון שאנחנו חולקים זיכרון היסטורי משותף ומתמודדים עם "החוץ" יחדיו, אף אם בדרכים שונות. יש המדגישים את החובה הדתית, יש הבוחרים בתיוג הלאומי ואחרים מסתפקים במצע התרבותי, לגווניו. ואולם, האם אנו שותפים גם לברית הייעוד? האם אנחנו מעוניינים לתרגם את יהדותנו לשם השגת חזון מוסכם?

פרשת יתרו מציבה לפנינו סימן קריאה מהבהב: ברית הייעוד שלנו היא במימוש הציווי האלוקי "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יט, ו). הקיום היהודי איננו מטרה לעצמה אלא הוא נועד לממש ייעוד קונקרטי שהוא גם התנאי וגם התוכן של ההבטחה "והייתם לי סגלה מכל העמים" (יט, ה). ואולם, מהי תכנית הפעולה הרוחנית והמצע המעשי ליצירת הממלכה והגוי הייחודי? בכך עוסקים פסוקי ההמשך שבהם מוצגים עשרת הדיברות.

אופיין של הדיברות איננו ברור: מצד אחד, אין אלו כללי מוסר מופשטים. לו כך היה, סביר להניח שהיינו מוצאים בהם דיברות בנוסח "ואהבת לרעך כמוך" או "צדק צדק תרדוף". מצד שני, גם אין אלו חוקים בעלי אופי משפטי, שהרי הדיברות אינן מוגדרות כהלכות ואין הן כוללות פירוט של סנקציות בגין הפרתן. נראה לי שעשרת הדיברות הן ניסוח של התוכן הבסיסי ביותר של השתייכות לעם היהודי – ברית הייעוד. זוהי תעודת הזהות היהודית מצד התביעה הרוחנית הבסיסית שמגדירה אותנו ומצדיקה את קיומנו. עשרת הדיברות הן תוכני הזהות של בני העם שבאמצעותם הם נבחנים.

את העין צדה העובדה שעשרת הדיברות, אף שנאמרו במעמד כל העם כולו וכוונו אל הציבור, מנוסחות כולן בלשון יחיד: "אנוכי ה' אלוקיך"; "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני"; "לא תעשה לך פסל", "לא תשא", "זכור", "כבד", "לא תרצח" וכו. מדוע נאמרים תנאי הזהות ביחס של "אני – אתה"? אם הכוונה היא לגבש זהות משותפת, היה סביר להניח שהפניה תהיה בלשון רבים, אל העם כולו?!

נראה שיש כאן שיעור גדול לגבי גיבוש הזהות היהודית, ובו שלושה חלקים הנוגעים לפרט היהודי, לקבוצה היהודית, ולקשר שבין הפרט לבין הקבוצה.

מסע עם הטקסט המקודש

הדרך לביסוס זהות קולקטיבית היא בראש ובראשונה באמצעות קיבוע מחויבות אישית של כל אחד מהפרטים כלפי הערכים מכונני הזהות. התוכן הזהותי המשותף אינו מופנה אל הכלל, אל ציבור אנונימי, אלא אל האדם הקונקרטי, שהוא בעל כוח קליטה אישי, בעל נשמה ייחודית שיש לה רוחב ועומק משל עצמה. הגוי הופך להיות קדוש ככל שהפרטים הנכללים בו מגבשים מחויבות אישית לעשרת הדיברות. את ואתה, הקוראים של טור זה, נמענים באופן אישי של עשרת הדברות.

ואולם, התיאור המקראי מדגיש גם את הקבוצה. משה מביא את דברי ה' לפני בני ישראל והתגובה היא: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (יט, ח). כך גם כל ההכנות לקבלת הדברות מתייחסות לקבוצה בלשון רבים. אכן, בצד קבלת התורה של כל אחד מהפרטים, מתן התורה הוא לכלל ישראל. דברים אלו מודגשים היטב בפסוק "ויחן שם ישראל כנגד ההר" (יט, ב) ובמדרש המפורסם שמביא רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". העם איננו רק מצרף של יחידים המסכימים זה עם זה, אלא יש לו גם איכות עצמאית של קבוצה נוכחת; קולקטיב שיש לו אישיות נפרדת וחיים משל עצמו.

ההתייחסות אל העם בלשון יחיד נועדה להבהיר כי להתחייבות האישית יש ממד ציבורי: הנשמות שעמדו למרגלות ההר הם חלק מקהילת זהות שמבקשת להוביל את ההיסטוריה האנושית אל תיקון המציאות כולה. כדברי הרב קוק: "יש בציבור של ישראל מציאות וקדושה כללית שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט" (משפטי כהן, סימן קכ"ב). הפרט איננו מתבטל בתוך העם, אך לעם יש קיום עצמאי.

ומכאן לחלק השלישי המקשר, בעומקם של דברים, בין קבלת הזהות על ידי הפרטים לבין גיבוש הזהות הקבוצתית. תוכנה של המחויבות המשותפת נגזר מהטעמים הנפרדים, מהפרשנות האישית, מהבחירות המוסריות שכל אחד מאתנו מייחס למחויבות שלה ושלו. האינטימיות שבקבלת הדיברות, הבאה לידי ביטוי בפנייה הישירה של הקב"ה אלי ואליך כבני אדם יחידים, נותנת תוקף לקיומו של קוטב אישי של המקבל, גם אם הוא חלק מקבוצה גדולה שכל פרטיה שותפים לברית. כשם שאותו מאכל או יצירת אומנות או התנסות בחיים, כאשר הם נחווים על ידי אנשים ונשים שונים מקבלים בהכרח פרשנות אישית המושפעת ממכלול הווייתם הקונקרטי, כך גם סממני הזהות היהודית, המשותפים בניסוחם לכולנו, מקבלים בהכרח פרשנות אישית שמושפעת מסיפור חיינו הייחודי.

המהלך המדהים והייחודי של שימור הזהות היהודית הקולקטיבית, משך אלפי שנים ונוכח סערה של תהפוכות היסטוריות, נשען על הטקסט המקודש שנקרא השבת. הרלבנטיות המתמשכת של הטקסט היא תולדה של מסע פרשני ארוך של יחידים, בני כל הדורות כולם, עד ימינו אנו.

 

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון"