רפורמת החקיקה - מהלך קריטי להבראת הכנסת

הכיוון הכללי של יוזמת אדלשטיין-שקד-לוין הוא נכון וחיוני לדמוקרטיה שלנו. טוב שהם הרימו הכפפה וחוללו את השיח בנושא. ואולם על הכדור לעבור למגרשם של חברי הכנסת

כנסת ישראל במשבר. על פי נתוני המכון לדמוקרטיה, האמון הציבורי בפרלמנט נמצא בירידה תלולה וכיום רק אחד מכל ארבעה ישראלים מעידים כי יש להם אמון ברשות המחוקקת. האמון הנמוך משקף בעיה עמוקה יותר בתפקוד הכנסת, כמוסד שלטוני, לקוי. הכנסת אמורה לבצע פיקוח הדוק על פעולות הממשלה. בפועל, הפיקוח הוא דל וחסר. הכנסת גם אמורה לבקר ולהשביח את יוזמות החקיקה שמובאות בפניה על ידי משרדי הממשלה. אלא שבמציאות, הדיון הפרלמנטרי ביוזמות הממשלה מתבצע לרוב עם נוכחות מועטה ובלתי רציפה של חברי הכנסת.
אין כמעט מחלוקת שדרך המלך לחיזוק האמון הציבורי בכנסת עוברת דרך מהלכים שיביאו לחיזוקה ולשיפור תפקודה. שכן, מבלי לטפל בחולשות היסודיות של הרשות המחוקקת כמוסד, כל השקעה בקמפיינים ציבוריים לשיפור תדמית הכנסת וחבריה צפויה להתבזבז.
השבוע פורסם כי יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין והשרים איילת שקד ויריב לוין יוזמים רפורמה שמטרתה להגביל את היקפי החקיקה הפרטית ולחזק את כלי הפיקוח הפרלמנטרי העומדים לרשותם של חברי הכנסת. אמת המידה לבחינת היוזמה הזאת היא אחת: האם היא מחזקת את הכנסת כמוסד והאם היא משפרת את שיטות העבודה שלה. ממחקרים שביצענו במכון הישראלי לדמוקרטיה עולה במובהק כי היקפי החקיקה הפרטית בכנסת מוגזמים ופוגעים באפקטיביות של המוסד. בנוסף, ברור לחלוטין שהפרלמנט שלנו חלש מאוד, בהשוואה לפרלמנטים אחרים בעולם הדמוקרטי, בכל הנוגע למימוש ייעודו כגוף מפקח.
הכנסת אמורה לחוקק. מדוע, אם כן, אנו טוענים שהיקפי החקיקה מוגזמים? מנתונים שאספה ד"ר חן פרידברג במכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא שבישראל הוגשו ב-15 השנים האחרונות 23,000 הצעות חוק פרטיות. לשם השוואה, באותה התקופה הוגשו בגרמניה 865 הצעות ובהולנד וניו-זילנד הוגשו פחות מ-200 הצעות חוק פרטיות. המצב כמובן רק הלך והחמיר עם השנים. בעוד שבכנסת התשיעית הוגשו 231 הצעות חוק פרטיות, בכנסת הנוכחית המספר מתקרב ל-4,000 הצעות חוק פרטיות שכבר הוגשו בפחות משנתיים. רבות מדי מן ההצעות הללו מוגשות רק בכדי לקבל כותרת או על מנת להעלות סוגיה מסוימת לסדר היום. כך, הגענו למצב שהפכנו לשיאני העולם בהנחת הצעות חוק פרטיות, שרובן הגדול כלל אינן מקודמות. חלקן מנוסחות במהירות, ללא בחינה מספקת של השלכותיהן והשפעותיהן משום שיוזמיהן יודעים כי ממילא אין להן סיכוי לעבור.
הכיוון הכללי של יוזמת אדלשטיין-שקד-לוין הוא נכון וחיוני לדמוקרטיה שלנו. טוב שהם הרימו הכפפה וחוללו את השיח בנושא. ואולם על הכדור לעבור למגרשם של חברי הכנסת. מדובר בשינוי הסדרים ומסורות הנוגעים לעבודת הכנסת ולכן קידום היוזמה חייב לבוא מתוכה. לא סביר שהממשלה תכפה על הכנסת, באמצעות השלטת משמעת קואליציונית, שינויי תקנון בתחומים הנופלים, באופן מובהק, בתחומי הסמכות של הרשות המחוקקת. יו"ר הכנסת, ועדת הכנסת, ונציגי הסיעות השונות צריכים להסכים על תהליך עבודה שיציף ויבחן רעיונות חדשים והמלצות, על מנת למצוא נקודת איזון חדשה. במסגרת תהליך כזה, יש לפעול לאיתור מכנה משותף רחב בין הסיעות השונות. זה אפשרי. לא מדובר בנושא פוליטי אלא ביעד דמוקרטי המשותף לכולנו.
כדי למנוע את אובדן ההזדמנות שנקרתה, לא רצוי להעלות לדיון את היוזמה לקיום שימועים פרלמנטריים לאשרור מינויים מקצועיים של בכירים בשירות הציבורי. זימון מועמדים לתפקידים בכירים במערכת אכיפת החוק, למשל, ל"זובור" פרלמנטרי עלול להחדיר השפעות פוליטיות למערכות מקצועיות ולא יתרום לכנסת מאומה. נוצרה הזדמנות לחיזוק המשילות ולשיפור אמון הציבור במוסד החשוב ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. בואו לא נפספס אותה.

יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה