שר החינוך או קומיסר החינוך?

השבוע עברה בועדת השרים לעניני חקיקה הצעה לתיקון "חוק חינוך ממלכתי", שנודעה בשמה "חוק שוברים שתיקה" שכן נועדה למנוע ממנהלי בתי ספר להזמין את נציגי הארגון להופיע במוסדות חינוך.
לפי ההצעה, שר החינוך "יקבע כללים למניעת כל פעילות במוסד חינוך" על ידי אנשים או גופים חיצוניים, שפעילותם סותרת את "מטרות החינוך" המפורטות בחוק, או ש"בשל פעילותו מחוץ לישראל" קיים חשש שחיילים יועמדו לדין בערכאות בינלאומיות. מכאן שלשר מוענקות סמכויות להדיר ולהשתיק ארגונים המוזמנים לעתים להשתתף בדיונים במוסדות חינוך בנושאים שנויים במחלוקת – זאת למורת רוחו של שר החינוך ומציעי החוק.
בנקודה זו יש לציין כי "מטרות החינוך" כוללות רשימה ארוכה של מטרות כגון הנחלת עקרונות המדינה כיהודית ודמוקרטית, חינוך לערכים דמוקרטיים לשלום ולסובלנות, לימוד מורשת ישראל, ביסוס ידע במדעים, טיפוח חוש הביקורת ועוד ועוד כהנה וכהנה. ההצעה מוסיפה גם מטרה חדשה לפיה יש לחנך לשירות צבאי משמעותי וכן לשמור על מעמדו ו"כבודו" של צה"ל. בשל הנוסח העמום והרחב של המטרות, ניתן לראות לא מעט ארגונים ככאלה הסותרים אחת מהן. מכאן שיש בכך הענקת סמכות שרירותית כמעט לשר החינוך, להדיר ולהשתיק עמותות שכל חטאן הוא ביקורת והבעת עמדות שאינן בקונצנזוס. שר שיהיה בעל סמכות כזו ראוי יותר לכנותו "קומיסר החינוך". לא מן הנמנע שבעתיד, שרים הנמנים על מפלגות אחרות, יוכלו לפסול ארגונים מכל סוג שהוא, מארגונים חרדיים או דתיים ועד "אם תרצו" באמתלה כלשהי.
דווקא כמי שמסתייג מחלק מהמסרים ומדרכי הפעולה של "שוברים שתיקה" וארגונים דומים, אני סבור שהדרתם מבתי הספר היא טעות קשה. התמודדות אמיתית עם ביקורת היא במתן מענה הולם, ושיח המציג טיעוני נגד. הותרת השיח על מוסריות הצבא מחוץ לכתלי בית הספר עלולה להשאירו בתחום הרשתות החברתיות המתלהמות, במקום שיזכה לדיון הוגן ומושכל. ביקורת נפוצה כנגד האירגונים היא פעילותם בחו"ל: אך יש סתירה מובנית בין טענות כנגד הפעילות בחו"ל, ובו בזמן עיסוק בחקיקה להדרתם מהשיח הישראלי.
ברור שהחוק לא יכול, ולא ישיג את מטרתו הלכאורית: אין שום כרסום במעמדו של הצבא, הזוכה לאמון ללא-תחרות לעומת גופי שלטון אחרים, של 88% (על פי מדד הדמוקרטיה 2016) וזאת למרות העדר החקיקה והעובדה שגופים שכאלה מוזמנים להופיע בבתי ספר. כמו כן, הטענה שחיילים יישפטו בבתי דין בינלאומיים בשל פעילות "מחוץ לישראל" של ארגונים כלשהם מופרכת: אלה אינם ימי הביניים, וגם ראיות על חשיפת פשעי מלחמה מתוך גבולות הארץ יכולות לחצות בדרך פלא את הקוים לחו"ל באמצעות ההמצאה הנקראית "אינטרנט". מכאן שאין בפעילות בחו"ל להעלות או להוריד. למעשה, דווקא פעילות חופשית של ארגונים החושפים פשעי מלחמה, ושפיטת חיילים עקב כך בערכאות ישראליות היא המגנה עליהם מפני העמדה לדין בחו"ל, שזו האופציה אליה פונים בהעדר אכיפה מקומית, ובמצב של טיוח.
על כן, מטרת החוק היא, בדומה ל"חוק השקיפות" שעבר במושב הקודם והיה למעשה חוק של תיוג וסימון מטרות, וכמו הצעות רבות אחרות: הכפשה ודה לגיטימציה כלפי ארגוני זכויות אדם, כחלק מקמפיין ארוך המתנהל זה שנים וקיבל ביטוי מובהק ב"קמפיין השתולים".

אל נתפלא אם בהמשך יושלם המהלך שמתחילה ההצעה הנוכחית, וגם מורים ואנשי מערכת החינוך עצמה, לא יורשו לאתגר את השיח ואת "מטרות החינוך" בביקורת כלשהי, ויידרשו להטיף את משנת הממשלה השכם והערב, יום יום.

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"