עליית טראמפ - שקיעתן של המפלגות
אם הפוליטיקה של המאה ה-20 התאפיינה במרכזיותה של המפלגה נראה כי בפוליטיקה של המאה 21 אנו נעים לכיוון של תהליך "פרסונליזציה של הפוליטיקה".
אם הפוליטיקה של המאה העשרים התאפיינה במרכזיותה של המפלגה, נראה כי בפוליטיקה של המאה העשרים ואחת אנו נעים לכיוון של פוליטיקה אישית. מדובר בתהליך המכונה "פרסונליזציה של הפוליטיקה", שבו הפרט הופך למרכז העניין ואילו המפלגות הופכות ללא יותר מאשר מכשיר המשרת את המנהיג ולפעמים אף לסרח עודף, כמו במקרה של דונלד טראמפ. אפילו הפוליטיקה האמריקנית האישית, שבה מוטבע המשטר הנשיאותי האישי, הציגה הפעם רמות יוצאות דופן של פרסונליזציה. המועמד נבחר לנשיאות כמעט ללא תמיכת מפלגתו, שלא נאמר חרף התנגדות בכיריה. זאת ועוד, המועמד נבחר גם ללא הצגת קווי מדיניות ברורים (שלא לדבר על אידאולוגיה מגובשת). במילים אחרות, במרכז קמפיין הבחירות של המנצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2016 לא היו הזהות המפלגתיתֿ או התפיסה הנושאית אלא הוא והמופע האישי אותו העמיד בפני הציבור.
תהליכים דומים של פרסונליזציה, מתרחשים בחלק מן המדינות בהן לא קיים משטר נשיאותי בנוסח האמריקני. כך למשל באיטליה שבה מפלגות נבנו סביב אישיותו של איל ההון ברלוסקוני ובשנים האחרונות סביב אישיותו של הקומיקאי באפה גרילו. גם בישראל, אנו חווים בשנים האחרונות את התופעה. מפלגות מוקמות סביב אישים (לפיד ויש עתיד, כחלון וכולנו, לבני והתנועה) וגם ראש הממשלה המכהן בולט יותר ויותר אל מול מפלגתו, הליכוד. יש להזכיר כי לא בכל המדינות הגיעו למצב זה. ישנן גם מדינות דמוקרטיות שבהן הפוליטיקה האישית משולבת בזו המפלגתית, ובהן נותר למפלגה תפקיד מרכזי בהתוויית הדרך השלטונית ובקיום הקשר עם הבוחר.
יש יגידו שאין כל בעיה בתופעה, אלא שיש להבין שהפרסונליזציה בפוליטיקה היא תופעה מדאיגה מאוד משום שהדמוקרטיה היא שיטת משטר הבנויה על שלטון החוק והמוסדות. במבנה הנוכחי ההופך לפרסונלי יותר ויותר, גם שיטת המשטר עלולה להפוך לפחות ופחות דמוקרטית. אם בני אדם לא ישליכו את יהבם על שיטה ומוסדות, עלולים מנהיגים מהר מאוד לספח לעצמם עוד ועוד סמכויות שיסכנו ערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו הפרדת רשויות ושוויון בפני החוק. פוליטיקה דמוקרטית היא מעשה קבוצתי המחייב בכל מקרה שיתוף פעולה בין מוסדות שונים ולכן לא ניתן לכונן אותה כמעשה של איש זה או אחר.
בניגוד למה שניתן לחשוב, הפרסונליזציה לא מחזקת את המנהיגים אלא מחלישה אותם. הם אמנם נבחרים בזכות עצמם ואישיותם. אך כשהם פונים לפעול, מה שמחייב שיתוף פעולה, הם מוצאים את עצמם ללא מכשיר מרכזי לפעולה משותפת (המפלגה או המפלגות במקרה של משטר קואליציוני) ועם עומס ציפיות שהם יצרו ושמוביל בסופו של יום לאכזבה גדולה.
הטלוויזיה הייתה המנוע המרכזי של חיזוק הפרסונליזציה של הפוליטיקה בשל היותה מדיום ויזואלי, אשר שם דגש על מה שנראהֿ ופחות על הנכתב ועל הנאמר. דווקא עליית האינטרנט והרשתות החברתיות, כמקום שבו יותר ויותר מהפוליטיקה נעשית, יוצרות מצב שבו גם המפלגה כישות לא מוחשית יכולה להיות שחקן מרכזי. ואמנם, בחלק מן המדינות, במקביל ליצירת קשר אישי ובלתי מתווך בין מועמדים ונבחרים לבוחרים, גם המפלגות משכילות ליצר לעצמן מקום בעולם של האינטרנט. כל עוד הפוליטיקה היא דמוקרטית ומחייבת שיתופי פעולה בינאישיים, יש חשיבות גדולה למקום הזה. מנהיג דמוקרטי עם מפלגה חזקה יכול לעשות הרבה יותר לטובת הציבור מאשר מנהיג עם מפלגה מפוררת
דמוקרטיה מתפקדת מחייבת, שיהיה בה מקום למוסד המפלגה, אשר מאפשר תיאום ושיתוף פעולה בין הנבחרים ואשר משמש לבוחרים מוקד להזדהות ולקידום תפיסות עולם ואינטרסים. מנהיגות יחיד איננה מתאימה לשיטה זו ולערכים הדמוקרטים הבסיסיים.