אירועי התאטרון במוסקבה (2002) - החלטת ביה"ד האירופי לזכויות אדם וההקשר הישראלי

ב-20 בדצמבר 2011, פרסם בית הדין האירופי לזכויות אדם (להלן: בית הדין) פסק דין העוסק בטענות על אודות הפרת זכויות אדם על ידי רוסיה במהלך מבצע לשחרור בני ערובה אשר הוחזקו בכוח על ידי מיליציה צ'צ'נית בתאטרון דוברובקה, הידוע גם בשם נורד אוסט (Nord Ost; להלן התאטרון) במוסקבה באוקטובר 2002. מבצע השחרור, אשר התפרסם בשל השימוש בגז מסתורי שעשו כוחות הביטחון הרוסיים, הסתיים במותם של כל החוטפים, אך גם גרם למותם של 125 בני ערובה, בין השאר בשל כשלים בניהול פינוי הנפגעים הרבים. בעקבות האירוע נפתחה חקירה פנימית רשמית אשר ניקתה את הרשויות מכל אחריות לנזקים שנגרמו לבני הערובה. בית הדין קבע בהחלטתו כי תכנון הפינוי וביצועו היו לקויים וכי החקירה לא בוצעה ביעילות, כלומר באופן יסודי, הולם ובלתי תלוי.

רקע

ב-23 באוקטובר 2002 השתלטה קבוצה של כ-40 אנשי מיליציה צ'צ'נית חמושים על התאטרון. במהלך שלושה ימים הוחזקו באודיטוריום מעל 900 בני ערובה באיומי נשק של הצ'צ'נים. התאטרון אף מולכד, ובאולם שהו יחד עם בני הערובה 18 חוטפים אשר נשאו מטעני נפץ על גופיהם. השלטונות הרוסיים התארגנו במהרה, וכעבור יום הייתה מחוץ לתאטרון נוכחות מרחבית של כוחות ביטחון, חילוץ ורפואה. בתי החולים בקרבת התאטרון תוגברו בצוותים רפואיים ונערכו לקליטת בני ערובה.

בבוקר 26 באוקטובר החל המבצע לשחרור בני הערובה. החוטפים ירו בחלק מבני הערובה וגרמו למותם. בד בבד החלו כוחות הביטחון הרוסיים לפזר באודיטוריום, דרך מערכת האוורור של התאטרון, גז מרדים לא ידוע. כעבור כמה דקות, כאשר החוטפים  איבדו את הכרתם, נכנסה יחידה מיוחדת של כוחות הביטחון הרוסיים לתוך התאטרון. רוב החוטפים נושאי מטעני הנפץ נורו למוות בעודם חסרי הכרה. היחידים שהיו בהכרה וניסו להתנגד נורו גם כן למוות. בעקבות הפעולה שוחררו מרבית בני הערובה (מעל 730 איש). עם זאת, מספר לא מבוטל מבני הערובה נפגעו מן היריות ומהגז הרעיל. לפי הדיווחים הרשמיים שפורסמו בסוף 2002, בסך הכול נהרגו 129 בני ערובה. מרביתם מתו עוד בטרם הגיעו לבתי החולים. רבים מבני הערובה ששרדו ממשיכים לסבול ממגוון בעיות בריאות חמורות.

הליך הפינוי של בני הערובה מהתאטרון לוּוה בתוהו ובוהו: אנשים מחוסרי הכרה ועירומים למחצה נערמו על הרצפה בכניסה לתאטרון בטמפרטורה הקרובה ל-0 מעלות. חלק מבני הערובה מתו בגלל מחנק בתנאים הללו. למרות מספרם הרב של הנפגעים, לא היו די אמבולנסים כדי לפנות את כל הנפגעים, ורבים מבני הערובה פונו באוטובוסים, ללא ליווי של צוות רפואי וללא ליווי משטרתי כדי לוודא הגעה בטוחה ומהירה לבתי החולים.

בעקבות האירועים הקימו רשויות השלטון ברוסיה ועדת חקירה לבחינת אירוע החטיפה ומבצע החילוץ. במהלך החקירה נבדקו גם תכנונו וביצועו של מבצע הפינוי. ב-16 באוקטובר 2003 התפרסם כי בעקבות חקירה מקיפה של אירועי התאטרון הוחלט כי אין מקום להמשיך את חקירת התכנון והביצוע של מבצע הפינוי. בד בבד פורסמו גם מסקנות החקירה:

• חמישה אנשים נהרגו על ידי החוטפים טרם ניסיון החילוץ - שלושה אנשים אשר ניסו להסתנן למבנה התאטרון (טרם פעולת החילוץ) ושני בני ערובה נוספים.
• החלטת כוחות הביטחון להסתער על המבנה נעשתה בגלל החשש מחיסול המוני של בני ערובה על ידי החוטפים.
• ההסתערות הובילה למותם של כ-125 בני ערובה נוספים, רובם בגלל התנאים הקשים שבהם הוחזקו (ללא מזון, באולם מחניק ללא די חמצן ובלחץ בלתי פוסק), אשר עליהם נוסף השימוש בגז לא מזוהה. בחקירה לא נמצא קשר ישיר בין השימוש בגז לבין מותם של בני הערובה, ואי-אפשר היה להסיק שהשימוש בגז, ולא התנאים שבהם הוחזקו בני הערובה, הוא זה שהוביל למותם.
• 40 מחבלים נהרגו בעת פעולת החילוץ. חלקם נהרגו במהלך הניסיון להתנגד להסתערות כוחות הביטחון, וחלקם חוסלו בשל חשש אמיתי שמא יפעילו את חומרי הנפץ אשר הוטמנו בבניין ויביאו בכך לקריסת התאטרון ולמות כל בני הערובה.

טיעוני הצדדים

 בעקבות דחיית התביעות נגד ממשלת רוסיה שהגישו ניצולים ובני משפחותיהם של בני ערובה שנהרגו באירוע, בגין הכשלים שנפלו בפעולה, הוגשה על ידם עתירה לבית הדין האירופי לזכויות האדם, ובה נטען כי מבצע החילוץ האלים היה מיותר וכי השימוש בגז במהלכו היה לא חוקי. שימוש זה נוסף על הליך הפינוי הקלוקל ועל חוסר המוכנות של בתי החולים לטפל בנפגעי הגז היו הגורמים למותם של מרבית בני הערובה.

כמו כן טענו העותרים שחקירת האירוע, אשר התמקדה בחטיפה עצמה ולא בפעולות ההצלה, לא הייתה עצמאית. טענה זו התבססה בעיקר על כך ש-28 קצינים מכוחות הביטחון הרוסיים השתתפו בחקירה אף שהם היו חלק מהארגון אשר היה אחראי לתכנון הפעולה ולביצועה. העתירה אף מתחה  ביקורת על דרך ניהול החקירה: רוב אנשי הביטחון אשר השתתפו בפעולה כלל לא נחקרו או כלל לא תושאלו במהלך החקירה.

הממשל הרוסי התבסס בטענות ההגנה שלו על סעיף 3 לאמנה הבינלאומית נגד לקיחת בני ערובה.International Convention against the Taking of Hostages, New York, 17.12.1979. ישראל חתמה אמנם על האמנה ב-19.11.1980, אך מעולם לא אשררה אותה. אמנה זו היא אחת מאמנות האו"ם נגד טרור, ולפיה נדרשת המדינה אשר בשטחה מתרחש אירוע חטיפת בני ערובה, שמטרתו לכפות על המדינה לעשות מעשה מסוים או להימנע ממנו, לנקוט את כל האמצעים הראויים בעיניה כדי להתמודד עם המצב.Article 3(1) - "The State Party in the territory of which the hostage is held by the offender shall take all measures it considers appropriate to ease the situation of the hostage, in particular, to secure his release and, after his release, to facilitate, when relevant, his departure". לטענת הממשל אירוע התאטרון אינו יכול להיחשב אירוע פלילי אלא יש להתייחס אליו כאל אירוע טרור, ובהתאם יש לבחון את חוקיות פעולות הנגד שנקטו כוחות הביטחון הרוסיים. בכלל זה שומה על בית הדין לבחון את הנזק שנגרם אל מול הנזק שנמנע ולהתחשב בעובדה כי אי-אפשר היה למנוע את הנזק בדרכים אחרות.

לטענת הממשלה הרוסית, ההחלטה להסתער על מבנה התאטרון התקבלה לאחר בחינה מלאה של המצב, לרבות  התייחסות לפיגועי טרור אשר ביצעו ימים מספר לפני כן טרוריסטים צ'צ'נים ואחרי שהרשויות מיצו את כל האפשרויות לניהול משא ומתן עם החוטפים. ההחלטה על העיתוי המדויק של הפעולה התקבלה בעקבות מידע שהיה בידי הרשויות, ולפיו החלו החוטפים להוציא להורג בני ערובה. הגז שבו נעשה שימוש לא נועד להרוג את החוטפים אלא רק להרדימם, וזאת מתוך רצון להימנע משימוש בנשק חם במהלך ההסתערות. במהלך תכנון התקיפה הובאה בחשבון האפשרות שחלק מבני הערובה ימצאו את מותם, אך בנסיבות הקיימות נטען שלא היה מנוס מנטילת סיכון שכזה.

לגבי כמות הגז שהופצה, נטען שלא הייתה אפשרות לחשב את הכמות בצורה מדויקת יותר בשל ההבדלים הרבים בין בני הערובה אשר נבעו מגיליהם השונים וממצבם הבריאותי ובשל ההשלכות של תנאי החזקתם בתאטרון - בעיקר המחסור בחמצן ובמזון. לכן התקבלה החלטה להפיץ כמות גז המבוססת על יכולת הספיגה של "האדם הממוצע".

לגבי הליך הפינוי נטען כי הוא התבצע בהתאם לכללים המקובלים במצבים כאלה. התקיימה בדיקה ראשונית בשטח התאטרון, והנפגעים פונו במהירות האפשרית לבתי החולים, אשר היו ערוכים לקליטתם. השימוש באוטובוסים נעשה בהתאם לנהלים המקובלים במקרים דומים. לדברי הממשל נגרמו מקרי המוות הרבים ממצבם הפיזי הירוד של רבים מבני הערובה בעקבות תנאי החזקתם הקשים, ולא ישירות מן השימוש בגז.

הכרעת בית הדין

בית הדין הגיע למסקנה כי עצם ההחלטה לסיים את המשא ומתן בעקבות הריגתם של כמה בני ערובה ולפתוח בהסתערות על המבנה הייתה סבירה בנסיבות האירוע, ולכן אינה מהווה הפרה של זכותם לחיים של העותרים. גם לגבי עצם השימוש בגז קיבל בית הדין את עמדת הממשל הרוסי כי הגז לא נועד להרוג את החוטפים או את בני הערובה, ולכן לא היה בלתי מידתי כשלעצמו, וכי הנזק שנגרם נבע גם מהתנאים שבהם הוחזקו בני הערובה על ידי החוטפים.

עם זאת, בנוגע לפעולות ההצלה נקבע שעל אף תכניות מוקדמות להציב צוותי רפואה רבים (ובכלל זה מאות רופאים) לטיפול בבני הערובה, הדבר לא נעשה עקב בעיות תיאום בשטח. כמו כן על אף ההתארגנות להעברת הנפגעים לבתי החולים באוטובוסים לא נעשה תיאום כראוי בין צוותי הרפואה לצורך ליווי הפצועים בדרכם לבתי החולים. יתרה מכך, הנחת העבודה בשלב התכנון הייתה כי מרב הפגיעות של בני הערובה יהיו מחומרי נפץ ומכדורים, ולכן בבתי החולים הוצבו מנתחים רבים, אך לא הייתה בהם נוכחות מספקת של מומחי רעלים.

בית הדין אכן קיבל את החלטתם של כוחות הביטחון להימנע מלעדכן את צוותי הרפואה לגבי כוונתם להשתמש בגז, בשל שיקולים מבצעיים ובשל חשש מדליפת המידע, אך מתח ביקורת על אי-עדכון  הגורמים המתאימים מיד לאחר השימוש בגז, כך שיוכלו להיערך בהקדם לקליטת הנפגעים. העובדה שמרבית מקרי המוות התרחשו בשעות הקרובות לאחר האירוע, ובעיקר מיד לאחר החילוץ, מלמדת כי טיפול רפואי מיידי בשטח היה מכריע בחשיבותו, וכי היערכות מתאימה הייתה עשויה להציל חיים של רבים.

לכן, בית הדין הגיע למסקנה כי אף שניתן לצפות למידה מסוימת של חוסר ארגון במצב כזה ועל אף ההכרה בצורך לשמור על חשאיותם של היבטים מסוימים במבצע, פעולת החילוץ לא הוכנה כראוי בשל חוסר תיאום בין גורמי הממשלה השונים, בשל חוסר היערכות לטיפול מתאים בנפגעים ובשל חוסר בציוד מתאים. בכך הפר הממשל הרוסי את החובה הפוזיטיבית שלו לשמור על זכותם לחיים של הנפגעים.

לגבי חקירת האירוע ציין בית הדין כי חקירה יעילה יכולה להציג תמונה עובדתית מלאה של האירוע, ואם ההאשמות מתבררות כנכונות אזי היא יכולה להוביל גם לזיהוי האחראים כך שיבואו בסופו של דבר על עונשם. כדי שחקירה תהיה יעילה (effective) עליה לעמוד בשלוש דרישות: יסודיות (thoroughness) - על השלטונות לעשות את מירב המאמצים הכנים להשלמת החקירה ולנקוט  את כל האמצעים האפשריים כדי לאבטח ולשמר את הראיות (בכלל זה ראיות פיזיות ועדויות); הולמות (expedient) ועצמאיות (independence). נוסף על כך חומרי החקירה ואף מסקנותיה צריכים להיות נגישים לקרבנות או לקרוביהם, אלא אם כן עלול הדבר לפגוע באופן חמור ביעילות החקירה.

מסקנות החקירה חייבות להתבסס על ניתוח יסודי, אובייקטיבי ובלתי תלוי. בית הדין ציין כי יש להתחשב בנסיבות המקרה ולהתאים את הדרישות הללו למציאות בשטח.

בית הדין הגיע למסקנה שהחקירה שניהלו שלטונות רוסיה הייתה לא ראויה בשל הכשלים האלה:

• החלטת התביעה שאין מקום לחקור רשלנות מצד הרשויות בשל הגדרת האירוע כאירוע טרור.
• ניהול חקירה חלקית בלבד, אשר במהלכה נמנעו החוקרים מלתשאל את הקצינים האחראים לאירוע ואף לבחון  את הרכבו הכימי של הגז ששימש במהלך המבצע.
• כל ניירות העבודה של "חדר המצב" הושמדו לאחר האירוע על אף חשיבותם לתהליך החקירה, וזאת ללא הסבר מדוע, מתי ולפי איזה בסיס משפטי הוחלט להשמיד את המסמכים הללו.
• מעורבותם בחקירה של אנשי כוחות הביטחון השייכים לארגון אשר ביצע את פעולת החילוץ (אף שהם לא השתתפו בפעולה עצמה) פגעה בעצמאותה.

הקשר הישראלי

החלטת בית הדין לגבי אירוע התאטרון מעלה כמה סוגיות רלוונטיות לישראל. הֶקְשר אחד הוא שאלת עצמאותם של גופי החקירה הצבאיים. במקרה שלפנינו קבע בית הדין כי ועדת החקירה הייתה בלתי עצמאית, בין השאר, בשל מעורבותם של קצינים מהיחידה אשר השתתפה בפעולת החילוץ. בדומה, החקירה הראשונית של אירועים שבהם מתקבלת תלונה על עברה על המשפט הבין-לאומי ההומניטרי (דיני המלחמה) על ידי חיילי צה"ל, תיבדק בדרך כלל קודם כול בתחקיר ביטחוני על ידי קצינים מהיחידה שבה התרחש האירוע. השימוש בגישה זו זכה כבר לביקורת,ראו יובל שני ועמיחי כהן, תחקיר מדיניות מס' 93 - צה"ל חוקר את עצמו.ונראה שבית הדין מחזק ביקורת זו ומוצא טעם לפגם במדיניות כזו.

הֶקְשר נוסף נוגע בשאלת מידתיות הפעולה שאותה הוחלט לנקוט ובסוגיית ההפעלה של כוח מופרז. בית הדין התייחס לפעולת החילוץ כפעולת שיטור (ולא כחלק מהעימות המזוין של רוסיה עם הכוחות הצ'צ'נים), ולכן בחן את מידתיות הפעולה בהשוואה לנזק הפוטנציאלי שהיא נועדה למנוע. על אף ההרוגים הרבים (125 אזרחים ו-40 החוטפים) קבע בית הדין כי אל מול האפשרות למותם של כל בני הערובה (מעל 900), הרי שפעולה זו מידתית. יתרה מכך בית הדין גם קיבל את הלגיטימיות לחיסולם של מחבלים מחוסרי הכרה הנושאים על גופיהם מטעני נפץ בשל הנזק העתידי שהם עשויים לגרום.

יש לשים לב לכך שהחלטת בית הדין שמה דגש על תכנון מבצע החילוץ וקובעת שהתכנון היה לקוי ועקב כך הוביל גם ליישום לקוי של חובות המדינה. גישה זו מחזקת מגמה קיימת במשפט הבין-לאומי המדגישה יותר ויותר את תהליך תכנון הפעולה מראש כדי לבחון את חוקיותה ואת הלגיטימציה שלה. טוב תעשה ישראל אם תפנים את תהליך השינוי הזה ותוודא שלפני ביצוע פעולות העלולות לגזול את חייהם של אזרחים לא מעורבים או לפגוע בגופיהם יתקיים הליך מסודר של איסוף מידע ושל בחינת אפשרויות הפעולה. בסוף התהליך תיבחר האפשרות הפוגענית פחות, כשהיא מלוּוה באמצעי הזהירות המרביים.