שיטת בחירה היא מערך של חוקים וכללים שבאמצעותו מתנהלות בחירות למוסדות פוליטיים (כגון בתי מחוקקים) או למשרות ביצועיות (כגון נשיאים, מושלים, ראשי ערים). כאשר מדובר בבחירות לבתי מחוקקים שיטת הבחירה מסדירה וקובעת באיזה אופן יתורגמו קולות הבוחרים למושבים בפרלמנט. כשמדובר בבחירות למשרות ביצועיות שיטת הבחירה קובעת באילו תנאים יוכרז אחד מהמועמדים המנצח. להלן נתמקד בשיטות בחירה לבתי מחוקקים.

אף שלכאורה שיטות בחירה מסדירות עניין טכני יש להן השלכות מרחיקות לכת על היבטים חשובים ביותר של המערכת הפוליטית. אם נפעיל שיטות בחירות שונות זו מזו על אותה חלוקה של קולות, אנו עשויים לקבל תוצאות שונות לגמרי. שיטת בחירות יכולה להשפיע על מספר המפלגות בפרלמנט, וכתוצאה מכך על מבנה הממשלה ויכולת המשילות.

המגוון של שיטות הבחירה גדול מאוד, ולמעשה אין שתי מדינות בעלות שיטות בחירות הזהות לחלוטין בכל מאפייניהן. בכל זאת אפשר למיין את השיטות השונות לשלוש קבוצות עיקריות: שיטות רוביות, שיטות יחסיות ושיטות מעורבות.

שיטות רוביות

שיטות אלו, הנחשבות לפשוטות ביותר מכל שיטות הבחירה, ידועות גם בכינויים 'המנצח לוקח הכול' ו-'first past the post'. בשיטות אלו המדינה מחולקת למחוזות בחירה שמספרם זהה למספר המושבים בפרלמנט. בכל מחוז בחירה נבחר מועמד אחד בלבד. כדי להיבחר על מועמד לקבל את מספר הקולות הגדול ביותר (רוב יחסי). מדינות רבות בעלות מסורת שלטון בריטית משתמשות בשיטות מסוג זה. בבריטניה למשל 650 חברי הבית התחתון נבחרים ב-650 מחוזות בחירה. בכל מחוז נערכת התמודדות בין מועמדים אחדים, והמועמד אשר זכה במספר הקולות הרב ביותר נבחר.

יתרונה הגדול של שיטה זו בפשטותה. היא ברורה מאוד להבנה. להלן טבלה ובה דוגמה היפותטית - היא מדמה את תוצאות הבחירות (באחוזי קולות) בפרלמנט בן חמישה מושבים. חמשת נציגי הפרלמנט נבחרים בחמישה מחוזות בחירה. לפי תוצאות הבחירה מפלגת הירוקים זוכה בארבעה מתוך חמשת המושבים בפרלמנט, משום שמועמדים מטעמה ניצחו בארבעה מתוך חמשת מחוזות הבחירה (המפלגה הזוכה בכל מחוז מודגשת בטבלה). בשיטות מסוג זה בדרך כלל נבחרת מפלגה מנצחת ברורה, ואפשר לראות בכך יתרון, הואיל והניצחון מאפשר למפלגה המנצחת לשלוט ביתר קלות.

אולם אין להתעלם מהחסרון הבולט של השיטה הרובית - יצירת עיוותים (לעתים גדולים) בתרגום העדפותיהם של הבוחרים למושבים. נשוב לדוגמה: רק במחוז 1 זכו הירוקים ברוב מוחלט (יותר מ-50%) של הקולות. בשאר המחוזות הם זכו ברוב יחסי בלבד, כלומר ייתכן כי רוב המצביעים היו נגדה. בולטות במיוחד התוצאות במחוז 4: 70% מהבוחרים לא תמכו בירוקים, ולמרות זאת מועמד מטעמם נבחר. השיטה הרובית, אם כן, גורמת לשיעור גדול של הקולות להתבזבז - כלומר מצביעים רבים עלולים להיוותר בלא ייצוג פרלמנטרי. השיטה גם פוגעת במפלגות קטנות: מפלגת הצהובים, למשל, זכתה בכל אחד מחמשת המחוזות בלפחות 10% מהקולות, אך היא נותרה בלא כל ייצוג פרלמנטרי.

שיטות יחסיות

קיימים סוגים רבים ומגוונים של שיטות בחירה יחסיות, אולם העיקרון העומד בבסיסן זהה - מפלגות מיוצגות בפרלמנט באופן יחסי (פחות או יותר) לתמיכה שהן זכו לה בבחירות. לדוגמה, אם מפלגה זכתה ב-25% מקולות הבוחרים היא תזכה ב-25% ממושבי הפרלמנט בקירוב. בניגוד לשיטות רוביות המבוססות על מחוזות בחירה חד-נציגיים, שיטות יחסיות יכולות להיות בשימוש רק במחוזות בחירה רב-נציגיים.

המגוון הרב של שיטות בחירה יחסיות נובע מההבדלים של כל שיטה בארבעה ממדים: מספרם של מחוזות הבחירה וגודלם (איזוּר), קיומו של אחוז חסימה, הנוסחה לחלוקת המושבים והמבנה של פתק ההצבעה.

איזוּר (מחוזות בחירה)

כאמור, שיטות יחסיות חייבות להתבסס על מחוזות בחירה רב-נציגיים, כלומר מכל מחוז נבחר יותר ממועמד אחד. יש הבדלים גדולים מאוד במספר מחוזות הבחירה ובגודלם. בישראל למשל קיים מחוז בחירה אחד בלבד, וממנו נבחרים כל 120 חברי הכנסת ("שיטה ארצית"). אולם מאפיין כזה נדיר למדי. ברוב המדינות אשר עושות שימוש בשיטות יחסיות יש יותר ממחוז בחירה אחד. בפינלנד לדוגמה קיימים היום 15 מחוזות בחירה. המחוזות אינם בעלי גודל אחיד - כלומר מספר הנציגים שנבחר מכל מחוז בחירה אינו זהה, אלא נע בין שש ל-34. באופן עקרוני ככל שמספר הנציגים במחוז גדול יותר, כך אפשר לחלק באופן יחסי יותר את המושבים בין המפלגות. במחוזות קטנים חלוקת המושבים יחסית פחות.

אחוז חסימה

בחלק מהמדינות העושות שימוש בשיטות יחסיות קיים אחוז חסימה המיועד למנוע ממפלגות אשר זכו לתמיכה מעטה לזכות בייצוג. במילים אחרות, מפלגה צריכה לזכות בסף מינימלי של תמיכה כדי לקחת חלק בחלוקת השלל של מושבי הפרלמנט. בישראל אחוז החסימה הוא היום 2%, בשוודיה 4%, בעוד בטורקיה הוא 10% מהקולות.

הנוסחה האלקטורלית לחלוקת המושבים

תהליך התרגום של הקולות למושבים בפרלמנט נעשה באמצעות נוסחה אלקטורלית כלשהי. באופן כללי יש שני סוגים של נוסחות. יש נוסחות המבוססות על עקרון השארית הגדולה ויש המבוססות על עקרון הממוצעים הגבוהים ביותר. נוסחות מסויימות מיטיבות עם מפלגות גדולות בעוד שהאחרות "עיוורות" לגודל המפלגה ובכך אינן מפלגות מפלגות קטנות.

מבנה פתק ההצבעה

מאפיין זה מכריע אם ובאיזה היקף הבוחר יכול להשפיע על ההרכב האישי של בית הנבחרים. במדינות מסוימות העושות שימוש ב'רשימות מפלגתיות סגורות' (כמו בישראל ובספרד) אין לבוחר כל אפשרות להשפיע על רשימת המועמדים כפי שנקבעה מראש במפלגה. במדינות שבהן פתקי ההצבעה מציגים 'רשימות פתוחות למחצה' (לדוגמה בלגיה) מופיעה על גבי פתק ההצבעה רשימת המועמדים לפי הסדר שנקבע מראש במפלגה. אלא שכאן ניתנת לבוחר האפשרות לסמן מועמד או מועמדים אחדים מועדפים עליו ובכך לשנות את סדר הרשימה. ב'רשימות פתוחות' מועמדי המפלגה מופיעים בלא דירוג מוקדם, והעדפות הבוחרים הן הקובעות את סדר הבחירה של מועמדים אלו.

שיטה רובית מול שיטה יחסית - יתרונות מול חסרונות

שיטות מעורבות

שיטות מעורבות משלבות מאפיינים של שיטות רוביות עם מאפיינים של שיטות יחסיות. לכן יש הטוענים שהן מציעות את הטוב משני העולמות. בשיטה מעורבת חלק מחברי הפרלמנט נבחרים לפי עקרון רובי במחוזות בחירה חד-נציגיים וחלק אחר נבחר ברשימות מועמדים לפי נוסחה יחסית. בשיטות המעורבות ניתנים לכל בוחר שני פתקי הצבעה. בפתק אחד מתבצעת הצבעה למועמד במחוז הבחירה, המועמד בפתק זה נבחר על פי שיטה רובית; בפתק השני מתבצעת הצבעה למפלגה.

לקריאה נוספת

אטמור, ניר, 2010. שיטות לבחירת בתי נבחרים דמוקרטיים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Blais, Andre and Louis Massicotte, 2002. "Electoral Systems", in Lawrence LeDuc Richard G. Niemi and Pippa Norris (eds.),Comparing Democracies 2, London: Sage.

Farrell, David, 2001. Electoral Systems: A Comparative Introduction, New York: St. Martin's Press.

Lijphart, Arend, 1999. Patterns of Democracy: Government Forms and Performance in Thirty-Six Countries, New Heaven: Yale University Press.

Shugart, Matthew S. and Martin P. Wattenberg (eds.), 2001. Mixed-Member Electoral Systems: The Best of Both Worlds?, Oxford: Oxford University Press