המשמעות של חיים בבניין שביסודותיו מוות

האם רוכשי הדירות אחראיים במידה מסוימת על המתרחש בעת תהליך בנייתן, ובכלל זה- העובדים הנופלים אל מותם?

Flash 90

הדם יישטף מהבטון החשוף, הבנייה תתחדש לאחר עיכוב כלשהו בלוחות הזמנים, הדירות או המשרדים יושלמו כמתוכנן ויימסרו לאנשים, ומשפחות יבואו להתחיל בהם חיים חדשים. אם יושבי הבניין היו מודעים למה שאירע, חלקם עשויים מפעם לפעם לתהות בקול או בלב מה המשמעות של לדור במבנה שאדם נהרג או נפגע במהלך בנייתו. מסיבות מובנות וטבעיות אלו לא יהיו הרגעים השכיחים, ומסה זו תקדיש תשומת לב לתהיות האלה יותר משאנו מוכנים בדרך כלל לתת.

התשובה הראשונה לשאלה אם אדם שחי בבניין שבבנייתו נהרג אדם (או שנהנה ממנו) נושא באחריות כלשהי למוות היא "לא". מיסטיקה בצד, לאיש האתיקה וכן למנגנוני ההגנה של הנפש יהיה קל לפטור עצמם מאחריות או להתפשר על עמדה של חבות בדין משנית ועקיפה לכל היותר. טיעון ההגנה הפשוט הוא שלא הייתה להם כל נגיעה לתהליך הבנייה זולת היותם צרכני תוצריו. טיעון זה אינו חף מקשיים מסוגים שונים שלחלקם נגיע בהמשך. ייתכן שקשיים אלו הם בין היתר הסיבה לכך שפסיקת ה"לא" בשאלת האחריות אינה מסוג הלאווים ההחלטיים דים כדי למנוע מהשאלה להמשיך ולנקר בנו גם לאחר שנאמרו. בנוסף, גם אם נקבל גרסה כזאת או אחרת של טיעון ממין ה"צרכן בלבד", מיד נראה שבבואנו להעריך את המשמעות המוסרית של שימוש בבניין שנבנה במחיר דמים בעיותינו טרם תמו.

פטורים מאחריות מוסרית ישירה – כן, בהחלט: לדיירי הבניין העתידיים או אלו שרכשו בו דירה בדיעבד לא היה ולו קצה קצהו של קשר סיבתי ישיר לאותה רשלנות בזמן העבודות בגובה או בעת התפעול של ציוד כבד. ואולם ראשית, היעדרה של אחריות אינו מבטיח בהכרח היעדר מחיר; אחרי הכול אין זה זר לאורחותיה של האנושות שחסרי אשמה נושאים בהשלכות של עוונות לא להם. אין זה גם נדיר בהיסטוריה שעוונות נעשים בחסות שתיקתם של אלו הסבורים שאין להם דבר עימם. שנית, אנו נראה כי האחריות העקיפה ומחיריה שלה עשויים להיות מרחיקי לכת ולהגיע עדי כדי היסודות הקיומיים שעליהם אנחנו כחברה מקימים את ביתנו בעולם.

האדם אינו אלא תבנית ביתו

בנייה, כתב היידגר, היא האופן שבו בני אדם משתכנים על פני האדמה.Martin Heidegger, “Building Dwelling Thinking”(1952), in: Poetry, Language, Thought , New York: Harper and Row1971, pp.145-161. המבנה לא רק מבטיח את צרכיו הפונקציונליים של האדם, אלא באותה עת מבטא גם את צרכיו הנפשיים והרוחניים, החברתיים והתרבותיים, את ההיסטוריה שלו ואת עצם האופן שבו הוא תופס את המציאות ופועל בתוכה. תפיסה דומה משתקפת במשל שבו תיאר אנרי לפבר את מערכת היחסים בין האדם והמרחב הבנוי כמערכת היחסים בין רכיכה ימית וקונכייתה:

יצור חי בנה לאיטו מבנה – אם ניקח את היצור הזה לבדו, אם נפריד אותו מהמבנה שהוא העניק לעצמו על פי חוקיו של המין שלו, אנו ניוותר עם משהו רכיכתי וחסר צורה. מה כבר יכול להיות לאותה מסה רכה במשותף עם המבנה העדין, קימוריו, חריציו, הסימטריות שלו, שכל פרט ופרט שלו חושף עוד פרטים קטנים ועדינים יותר ככל שאנו בוחנים אותו מקרוב יותר? אך זה בדיוק הקשר הזה, בין החיה לקונכייה, שעלינו לנסות ולהבין. הוא מסכם את החיים העצומים של מין שלם, ואת המאמצים העצומים שהמין הזה עשה על מנת להישאר בחיים ולשמר את מאפייניו הייחודיים. היסטוריה וציביליזציה בקונכייה, העיר מגלמת את הצורות והפעולות של קהילה בת אלפי שנים (התרגום של המחבר).Henri Lefebvre, "Notes on the New Town"(1960),in: Simon During (ed.), The Cultural Studies Reader, NewYork: Routledge2007, p.148.   

הבנייה משווה לחיי אדם את צורתם, הבית מאפשר ואף מתנה את החיים הפרטיים, והעיר או מקום היישוב מאפשרים ומתנים את החיים החברתיים. ללא בנייה היו חיינו פרוצים לכל עבר, סחופי רוח, חסרי יתד בקרקע העולם. למן המהפכה החקלאית לערך מעשה הבנייה הוא המבחין בין ממלכת האדם הנשלטת והמווסתת ובין הטבע הכאוטי והאלים. הבנייה בוראת מקום, אתר שהמרחב המנטלי יכול להתארגן ביחס אליו, מרכז, axis mundi במינוחו של מירצ'ה אליאדה, מקום שהוא נקודת מוצא וחזרה קבועה, מקום שחפצים וזיכרונות נאגרים ונשמרים בו, תשתית לפעילות אנושית מתמשכת על פני דורות; שכן מעשה הבנייה הוא גם הקשר בין העבר לעתיד ואחד המקרים שבהם אנחנו, מילולית, חיים בתוך ירושת הדורות הקודמים, בתוך תוצאות מעשיהם הטובים או הרעים.

הקשר בין האדם למרחב הבנוי שהוא יוצר ושיוצר אותו עומד בתשתית מה שאנו מכנים חיים אנושיים. מאחר שחיינו מייצרים מרחב המייצר את חיינו, דמותם של אלו ניכרת באלו. פניה של החברה, דרכיה, ערכיה, איזוני הכוח שבתוכה, יחסה לעצמה ולמורשתה – כל אלה משוקעים ומגולמים במרחב הבנוי; וזוהי, דמותנו המוטבעת בחומר הבנוי המשווה לנו את צורת חיינו, היא בדיוק הסיבה שאת דמו של הפועל נתקשה עד מאוד להוציא מקירות הבית שבהם הוא נספג. זהותנו, צורת חיינו, משתווים לנגדנו בקירות העוטפים אותנו, "היסטוריה וציביליזציה בקונכייה", כל מעשינו נחתמים בבטון, יצוקים בפלדה, חקוקים באבן. כשם שמי שידיו מגואלות בדם לא יכול לבנות בית מקדש, פרטי או לאומי–כך גם חברה הבונה את עצמה, מבחינה פיזית ובדרכים אחרות, מדמם של החלשים בה, לא תוכל להיות חברה מתוקנת הדרה בצדק בביתה.

מיסטיקה שוב בצד, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו כיצד ניתן מקום גבוה לערך חיי אדם בתוך מעשה הבנייה שלנו? "ערך חיי האדם" יכול להופיע בשאלה זאת בשני מובנים לפחות שלנוכח מותו של הפועל מתאחדים לאותה שאלה: איזו ערובה יש לנו כי מי שנוהג הפקרות בחייהם של הבונים בתים לא ינהג באותה הפקרות בחייהם של אלו החיים בהם? אם גם כאן הוא כיוֵון, אולי אף כשל, לעמוד בתקני האיכות הנמוכים ביותר ולא שאף לבטיחות מרבית מתוך מודעות שגורלם העתידי של משפחות נתון בידיו – מה עוד היה מוכן להקריב מי ששם את הבטיחות על מזבח המהירות והיעילות? האם בתכנון הבניין הטרידו עצמם האדריכלים בראש ובראשונה בשאלת איכות חייהם של הדיירים העתידיים בעודם מודעים היטב לאסתטיקה סביבתית, או שמא מה שהנחה את עטם על לוח השרטוט היה מציאת דרכים להפיק את התועלת הכלכלית המרובה ביותר מהשטח הנתון? האם רשויות התכנון פועלות כשטובת התושבים לנגד עיניהן, או שמא הן מוטות מאינטרסים של בעלי כוח?

בכל אחת מהשאלות האלה, מהמישורים האלה, מתרחשות פגיעות עם נפגעים – החל בפועלי הבניין עצמם וכלה בדמותה של החברה המעלימה עין ממותם לצרכיה. במילים אחרות, מה שמשותף לכל ההיבטים שצוינו לעיל ולאחרים הוא ערכי בנייה שמבכרים את החומר על פני האדם, את הכסף על פני הנפש ואת הכוח על פני החסד. אלו ערכי דור הפַּלָּגָה שעל פי המדרש המוכר מפרקי דרבי אליעזר (כד, ו)לא שמו ליבם לאדם הנופל מהמגדל, אך היו מבכים את נפילתה ואת אובדן ערכה הכלכלי של לבנה. הערכים המנחים את מעשה הבנייה שלנו מעורבבים אל תוך הבטון שבאמצעותו אנו יוצקים את יסודות המרחב החברתי שלנו. אלו הערכים, במובן הכי פשוטו כמשמעו, שבתוכם אנו גרים.

רוח הרפאים של הצדק

מיסטיקה לרגע כבר לא בצד, ניתן להציע שיש רוח הרודפת בית שהוקם במחיר חיי אדם, ויש אף שכינוה פעם רוח בלהות.

רוח רפאים, לימדנו פרויד, איננה אלא סמל למודחק ששב ומתגלה, יסוד סמוי שמענה בנוכחותו את היציבות הנפשית שהושגה על בסיס הרחקתו מהתודעה. פועלי הבניין והייצור בכלל הם מימיו של מרקס וביתר שאת בימינו אנו המודחק של התודעה הקפיטליסטית. ההגנה המוסרית על דיירי הבניין שהוצעה לעיל, זו שכצרכנים מנתקת אותם מהמתרחש בתהליך הפקת המוצר שרכשו, מושתתת באופן עמוק על יחסי הייצור בכלכלת השוק הגלובלית. מבנה יחסים זה מבוסס בין היתר על ניתוק, תודעתי ואתי, של הצרכן מתהליך ההפקה של המוצר העומד לשימושו, וקביעת יחסיו לגווניהם רק עם המוצר המוגמר ורק כל עוד הוא בשימוש. למוצרים על המדף בסופר אין עבר, אין היסטוריה, הם נדמים כאילו נבראו ממש שם מתוך הפלורסנט הבוהק וכל קורותיהם וגלגוליהם, הנפשות שלקחו חלק בלהביא אותו לשם, עלומים לחלוטין זולת הקופירייטינג הפסבדו-אותנטי על גב אריזה ממותגת.

ארוזות בפלסטיק, כילידות מכונה, חבילות עם כיתוב סיני נוחתות על סף ביתנו ללא כל זכר למגע יד האדם המשוקעת בהכנתן ובהנעתן ולאופן שבו שוקעו הידיים האלה בכל התהליך. באותה מידה ממש מרגע שמוצרים אלו מושלכים לפח, הם נפרדים מהכרתנו ומהשגתנו לבלי שוב ולבלי נשיאה באחריות. בימינו יש מודעות הולכת וגוברת ואקטיביזם בנוגע לצרכנות אתית המודעת ומתייחסת למכלול הקשרי העבר והעתיד של מוצר, למשל דרך מאבק בחברות שמנצלות עובדים בעולם השלישי. עם זה המודעות לנושא זה גוברת עד כדי כך שחולצות שנושאות סיסמאות ברוח זו מוצעות למכירה באמאזון.

במקרה של בית המגורים כמוצר אנחנו מוצאים דוגמה טובה לקשר בין ערכים כלכליים, קיומיים ואדריכליים. מבחינה אידאולוגית הבנייה למגורים הדומיננטית במאות האחרונות במערב מכונה בספרות "הבית הבורגני", שערכיו העיקריים הם הפרדה בין פנים לחוץ, אוטונומיה ושליטה, נוחות, ביטחון, פרטיות, מוּכרוּת ואינטימיות.ראו למשל אומברטואקו,תולדות היופי,אור יהודה: כנרת זמורה ביתן2010 [2004]. הבית הנבנה כיום, כשהוא מתוכנן במיטבו, נועד להיות קפסולה מרחבית מוכלת בתוך עצמה שאדריכלות והנדסה מתקדמת מבטיחות לה בידוד מוחלט ואי-תלות בכל חמשת מישורי החושים וכן בתודעה וברגש, משכניה. כאן נעיר כי הבידוד של ה-apartment, לשון apart, איננו רק מרחבי או חברתי (בעיקר חברתי-מרחבי) אלא גם טמפורלי, מתרחש במישור הזמן המסייד לובן בתולי על גבי כל ההיסטוריה הקונקרטית והרחבה הגלומה בקירות המבנה הקונקרטי והחברתי הרחב. האדם החי בדירה שזה מכבר רכש מודע ללא ספק לקיומן התאורטי-קונקרטי של ישויות בשר ודם שעמלו בהתקנת מעונו, כמו שהוא מודע למשל באופן מעורפל לכל המערך האנושי והסביבתי שנמצא ברקע הפיצה הנמסרת אל סף דלתו. אולם מעט אם בכלל ממודעות זו משתיירת עד שהשליח מספיק לרדת במדרגות ואנחנו שבים וסוגרים ונועלים אחריו את דלת "האני" שלנו.

מותו של הפועל, וכמעט רק מותו של הפועל ולא כל גורל מר בנאלי אחר שעלול לפקוד אותו, טורד את מנוחתנו הבורגנית. נוח היה לנו, היושבים בבתים, לו היו בוניהם נותרים רק מסכנים, "קשי יום", ולא חלילה מתים. אלה הם שני מטעני אשמה שמכבידים בצורה אחרת לגמרי על מערכת העיכול האתית שלנו. ערלות הלב שבתוכנו תיטה אפילו לכעוס על הפועל, זה שבמותו כפה עלינו להיות מודעים נגד רצוננו לחייו, להקשרים שבהם הם מתקיימים ומסתיימים וליחסינו כלפיהם. כך במותם הם באים לרדוף אותנו מידיעות שוליות בעיתון, כרוחות הרפאים השבות של המודחק, לוחשים בלילות במסדרונות הבית והלב את מילות התוכחה של ישעיהו אל "הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", כמה זמן תוכלו לשבת לבטח על גב סבלם של אחרים בטרם "בָא עָלַיִךְ רָעָה"? הרעה אולי לעולם לא תגיע, ורגע הפירעון אולי יידחה לאין קץ, אבל הפחד מפניהם כבר נמצא, נוכח כאן מהרגע הראשון כמו נוכחות שקופה; זה המחיר האמיתי והנזק הממשי של רוחות רפאים שלכאורה אינן קיימות. רוחות רפאים הן, אחרי הכול, מה שאינו מאפשר לנו להרגיש בבית בביתנו.

הדרך הפסיכואנליטית להתמודד עם רוחות רפאים, עם שיבתו ועם התגלותו המאשימה והרודפת של המודחק, היא באמצעות אור. אור הוא מבט ישיר, הכרה, התמודדות, לקיחת אחריות. בדמיון הפופולרי רוחות נשארות כל עוד יש להן "עניינים בלתי גמורים" ורק לאחר מכן יכולה נשמתן להשתחרר ולעלות הלאה. עשיית צדק היא תביעה שכיחה בקרב רוחות שכאלה, והן מבקשות מנוח לנשמתן, שמשכנה אינו אלא נשמתנו שלנו, בתיקון העוול שאולי לא היינו אחראים לו ישירות, אך כעת אנחנו נדרשים להתמודד עימו ישירות. אחרת לעולם לא נוכל להרגיש באמת בבית.