פערים לאומיים, פתרון מקומי
במאמר הדעה של ח"כ עמרם מצנע - מי שעמד בראש עיריית חיפה, ישב בראש הוועדה הקרואה בעיר ירוחם וכיום יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת - סוגיית החינוך מוצגת כדוגמה לקשיים המאפיינים את יחסי השלטון המרכזי והמקומי. כדי לצמצם את הפער בחינוך בין רשויות חזקות לרשויות פריפריאליות הכותב מציע לשנות את דפוס היחסים בין השלטון המקומי למרכזי.
"ישראל רצתה להצטרף ל-OECD, אבל יש תלמידים שרוצים להצטרף לישראל" - את המשפט הקשה והנכון הזה אמרה שירין נטור חאפי, מנהלת בית הספר הערבי למדעים והנדסה "אורט לוד" בפאנל בנושא חינוך שנערך בכנס הורוביץ באילת. הפאנל עסק ב"פערים בחינוך" - הסוגיה הבוערת ביותר במערכת החינוך הישראלית כיום ומכאן בחברה הישראלית כולה.
הפערים קיימים כמעט בכל מקום שמביטים אליו, בייחוד כשמשווים בין תלמידי המרכז לאלו שבפריפריה. ב"פריפריה" כוונתי לא רק לפריפריה גאוגרפית, אלא גם לפריפריה חברתית ותודעתית, המייצגת את המרחק בין חברות חזקות לחברות מוחלשות המודרות - לעתים מבחירה כמו החברה החרדית, ולעתים מכורח כמו החברה הערבית - מהקונצנזוס הישראלי. הפתרון שיביא לידי צמצום הפערים הללו הוא תקצוב שונה (דיפרנציאלי), בניית אמון בין מערכת השלטון המקומית למרכזית ומתן עצמאות למנהלי בתי הספר.
התקצוב השונה צריך לכלול סל תקציב דיפרנציאלי לתלמיד, שבמסגרתו לתלמידים המשתייכים ל״מדד טיפוח נמוך יותר״ (כמו בערי הפריפריה) יוקצה תקציב גבוה יותר בהשוואה לזה שיוקצה לתלמידים הלומדים בערים חזקות, שבהן הרשות המקומית אינה זקוקה לתעדוף תקציבי מטעם הממשלה. תקצוב דיפרנציאלי כזה עשוי לתרום ישירות לצמצום הפערים בחינוך בין רשויות פריפריאליות חלשות לרשויות חזקות.
כמי שהתנסה בתפקידים "משני צדי המתרס" ועמד הן בראש עיריית חיפה, הן בראש הוועדה הקרואה בירוחם וכן בתפקידי הנוכחי כיושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, אני יכול להעיד עד כמה משבר האמון בין הרשויות המקומיות לגופים הממשלתיים עמוק ועד כמה המצב הנוכחי אינו מאפשר שינויים ופריצות דרך מרחיקות לכת במערכת החינוך.
מנהלי בתי הספר נהפכו לקבלנים הנדרשים לבצע הנחיות ה"נוחתות" עליהם מלמעלה. אין להם גמישות, הם אינם יכולים לבחור מורים ואפילו אינם יכולים להשפיע על חלוקת השעות של נושאי הלימוד. יש לנו בשטח מנהלים ומנהלות מצוינים שיכולים ליזום, להנהיג ולהגיע להישגים אדירים אם רק נאפשר להם.
לפני שבועות אחדים סיירתי עם ועדת החינוך בבית הספר התיכון בבית ג'אן. ביקשתי להגיע למקום ולראות במו עיניי כיצד הצליח בית ספר הממוקם ברשות מקומית ממדרג כלכלי-חברתי נמוך עם אוכלוסייה הנחשבת מוחלשת, לעקוף בתי ספר אחרים מרשויות חזקות בהרבה ולהציג נתונים מדהימים של 100% זכאות לבגרות. חיפשתי את הסוד ומצאתי: מנהל יצירתי, שאפתן ועם יוזמה שנרתם להצעיד את בית הספר קדימה למרות נקודת הזינוק הלא פשוטה. ויש עוד רבים כמוהו.
הבעיה העומדת לפני מנהלים ומנהלות המעוניינים לפעול באופן עצמאי יותר מוכרת וכואבת לכולנו: בעיית הביורוקרטיה. החסמים הביורוקרטיים הנערמים באופן טבעי כשגופי שלטון מרכזיים נדרשים להתערב, לאשר ולהכריע בסוגיות שכל כולן חינוכיות-מקומיות, די בהם בכדי לרפות את ידיהם של החרוצים שבאנשי החינוך. וההפסד? כולו שלנו.
פיקוח חייב להתבצע ולהיעשות באופן היסודי ביותר; חופש פעולה איננו הפקרות. מערכת החינוך כפופה לשלטון המרכזי, אבל הניהול בפועל והפעילות החינוכית צריכים להיעשות מהשטח, מהמקום שבו ראש/ת הרשות בשיתוף עם מנהל/ת בית הספר מכירים יותר מכל פקיד, מנכ"ל או שר את הקשיים, את האתגרים, את החומר האנושי ובעיקר את הצרכים הנקודתיים של כל מוסד חינוכי לגופו.
הכול מסכימים שיש להתאים את מערכת החינוך לעידן החדש ולהעניק שוויון הזדמנויות לתלמידים. הוויכוח העיקרי הוא על הדרך, וכיום יותר מתמיד מתגבשת ההסכמה שהכיוון הוא ביזור סמכויות והענקתן לשלטון המקומי ולמנהלי בתי הספר, העומדים בחזית. יש לעשות זאת בשלבים, בהליך הדרגתי של 10‑15 שנה, אבל ללא המכשול של עוד ועדות ועוד דיונים. אני סבור כי יש להתחיל בתכנית חלוץ (פיילוט) בכעשרים-שלושים רשויות מקומיות. התוצאות יהיו מידיות וישפיעו לטובה על המערכת כולה.
כמי שעמד בעצמו בראש שתי רשויות למדתי על בשרי כי ניהול טוב הוא כזה שמעצים, נותן כלים, מפתח ומעודד לעצמאות חשיבתית. אבל כדי להגיע לשם, חייבים לשקם את האמון בין שתי מערכות השלטון. והרווח? כולו שלנו.
ח"כ עמרם מצנע הוא יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, בעבר היה ראש עיריית חיפה ויושב ראש הוועדה הקרואה בירוחם.