פרלמנט במוקד

דו קיום בשלום? - יחסי הגומלין בין נשיא צרפת לבין האסיפה הלאומית

ב-1958, באמצע המשבר האלג'יראי, אישרה צרפת חוקה חדשה לאחר עריכת משאל עם. בין השאר, החזירה חוקה זו את שיטת הבחירות שהיתה נהוגה ברפובליקה השלישית, וביטלה את הייצוג היחסי. המטרה היתה לפתור את המשברים התכופים שמקורם היה בממשלות קואליציוניות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השניה (אף ממשלה לא החזיקה מעמד יותר מחצי שנה) וליצב את המשטר, אשר סבל משיסוע מפלגתי ויריבות פוליטית קשה. על מנת לחזק את מעמדו, הציע דה-גול תיקון לחוקת צרפת אשר נתקבל ב-1962, ומשנה זו נבחר הנשיא בבחירות ישירות.

בראש הרשות המבצעת של הרפובליקה החמישית עומדים נשיא וראש ממשלה. הנשיא, אשר נבחר לכהונה בת שבע שנים, מופקד על-פי החוקה על מדיניות חוץ ובטחון, ובתחום זה הוא נהנה מחופש פעולה כמעט מוחלט. כמו כן, הוא רשאי לפזר את האסיפה הלאומית (המונה 577 חברים), להכריז על בחירות חדשות ועל משאלי עם בנושאים חוקתיים, ובידיו סמכויות רבות בעתות חירום. למעשה עוצמתו של הנשיא נגזרת מבחירתו הישירה: עליונותו מתבטאת גם ביחס לראש הממשלה והקבינט. הנשיא ממנה את ראש הממשלה לתקופה בלתי מוגבלת, אם כי המינוי כפוף לאישור האסיפה הלאומית. ראש הממשלה, האחראי בעיקר למדיניות פנים, מציע מועמדים לתפקידי שרים, אותם ממנה הנשיא.

על-פי החוקה, לרשות המבצעת סמכויות רבות, ואילו תחומי העיסוק של האסיפה הלאומית מוגבלים למדי. הפרלמנט מתכנס מעט ימים יחסית ופעילותו מתרכזת בשש ועדות קבועות בלבד, אשר סדר היום שלהן ושל המליאה נקבע בעיקר על ידי הממשלה. נוסף לחקיקה הרגילה, עושה הממשלה שימוש נרחב בצווים ובתקנות על מנת לבצע את מדיניותה.

כל עוד הנשיא והרוב באסיפה הלאומית היו מאותה מפלגה או ממפלגות בעלות אוריינטציה פוליטית קרובה, היה ברור לכל כי הנשיא הוא הקובע את קווי המדיניות של הממשלה, תוך התחשבות פורמלית בראש הממשלה ובשריו. ממצב זה נהנה הנשיא עד לשנת 1986 ועסקי הפוליטיקה הצרפתית התנהלו, פחות או יותר, על מי מנוחות. באותה השנה נערכו בחירות לאסיפה הלאומית ומפלגתו הסוציאליסטית של מיטראן לא הצליחה להשיג רוב. כתוצאה מכך נאלץ הנשיא למנות ראש ממשלה מגוש מפלגות הימין. כאן המקום לציין, כי המפלגה הדומיננטית בזירה גם אחרי הבחירות הללו (הודות להנהגתו מחדש של מרכיב יחסי בבחירות) וגוש מפלגות הימין השיג רוב קטן בלבד. המציאות החדשה שנוצרה חייבה שינוי מסויים בכללי המשחק כדי שהנשיא והרוב האופוזיציוני יוכלו לחיות זה לצד זה. הפתרון שנמצא מכונה על-ידי הצרפתים "מגורים משותפים" (COHABITATION), בהם נוטלים חלק הנשיא, הממשלה והפרלמנט.

הסדר זה פעל במשך שבע שנים, חרף חלוקת עבודה מתוחה בין הנשיא אשר המשיך להפגין עליונות במדיניות חוץ, לבין ראש הממשלה אשר ניהל את ענייני הפנים של המדינה.

בבחירות שהתקיימו ב-1993 נרשמה תוצאה דומה, אלא שהפעם נוצר רוב משמעותי נגד הסוציאליסטים. עקב זאת, עלול הנשיא מיטראן לשהות, במשך השנה וחצי הקרובות עד לבחירות לנשיאות שתיערכנה ב-1995, במחיצתו של רוב עוין בפרלמנט ושל ממשלה אשר מתנגדת למדיניותו. אם כי באפשרותו של הנשיא לצמצם את פעילותה של הממשלה בדרכים שונות, ברור כי יכולת השליטה שלו נפגעה באופן משמעותי.

נראה גם, כי לא ניתן יהיה לחלק את העבודה בין הנשיא לבין ראש הממשלה בנושאי חוץ ופנים, כפי שנהוג היה בעבר, מפני שהבעיות הבוערות אשר מעסיקות את צרפת היום משולבות זו בזו: איחוד הקהיליה האירופית, שנויי מגמות במזרח אירופה, המשבר הכלכלי, שאלת הזרים ולאחרונה, הסכמי ה-GATT. המצב שנוצר הביא מומחים צרפתיים במשפט חוקתי ובמדע המדינה להציע לבטל את המשטר הנשיאותי ולהנהיג תחתיו שיטה אחרת המתאימה יותר למציאות הפוליטית המתהווה.

הנסיון הצרפתי מראה שבחירה ישירה של ראש הרשות המבצעת אינה מבטיחה עוצמה לנבחר. אם תידרש הצבעת אמון מהאסיפה הלאומית, עלול הנשיא למצוא עצמו עם ידיים כבולות, ויאלץ לשתף פעולה עם רוב פרלמנטרי עוין הנאמן לראש הממשלה. הצרפתים מצליחים, בינתיים, לקיים את ה"מגורים המשותפים", בעיקר הודות לאקזקוטיבה הכפולה: לשניהם סמוכיות המוגדרות בחוקה, ושניהם מודעים לזמניות של ההסדר אשר נכפה עליהם. לו היה עומד בראש הרשות המבצעת אדם יחיד עלולה היתה המערכת כולה לקרוס.