פרלמנט במוקד

שבדיה: כיצד חיים עם ממשלות מיעוט?

למודל השבדי של דמוקרטיה פרלמנטרית מסורת ארוכה של ממשלות מיעוט. רובן בהנהגתה של מפלגה אחת - הסוציאל-דמוקרטים. מבנה המשטר שהיה נהוג במדינה עד ראשית שנות השבעים מהווה גורם מרכזי המסביר מציאות פוליטית זו.

עד שנת 1971 תיפקד הריקסדאג כפרלמנט דו-ביתי, ושני בתיו נהנו מסמכויות כמעט זהות. צירי הבית העליון נתמנו על-ידי חברי המועצות המקומיות והאיזוריות לכהונות בנות שמונה שנים, וחלקם התחלף אחת לשנתיים. לעומת זאת, נבחרו חברי הבית התחתון אחת לארבע שנים בבחירות יחסיות במחוזות. הנוסחה האלקטורלית שהיתה נהוגה העניקה יתרון ברור למפלגה שקיבלה את מירב הקולות וזו זכתה לייצוג יתר. גם כאשר לא היה לסוציאל-דמוקרטים רוב בבית התחתון, הם המשיכו להחזיק בשלטון בגלל התמיכה הרחבה ממנה נהנו ברשויות המקומיות מאחר שאלה מינו, כאמור, את חברי הבית העליון. בהצבעות אמון ובהצבעות חשובות, כמו זו של התקציב הלאומי, היתה תמיכתו של הבית העליון מובטחת.

הביקורת הציבורית כלפי הסדרי השלטון הקיימים גברה והלכה לאחר מלחמת העולם השניה. היא התמקדה בעיקר באפשרותם של חברי הבית העליון, שלא נבחרו בבחירות ישירות, להעניק גיבוי גם לממשלה שלא הצליחה לזכות באמון רוב הציבור. בשנות החמישים והששים הועלו ונדונו מספר רעיונות לשינוי המצב, ביניהם שינוי שיטת הבחירות, הנהגת משאלי עם שיאפשרו לאופוזיציה להביא חקיקה ממשלתית לאישור הציבור הרחב וכן מעבר לפרלמנט חד-ביתי. בשל הפגיעה הכמעט וודאית בהגמוניה שלהם, גילו הסוציאל-דמוקרטים התנגדות מובנת לרעיונות הללו. אולם, תמורות בחברה השבדית ובדפוסי ההצבעה של הציבור הביאו את הנהגת המפלגה לידי הכרה, כי רפורמה חוקתית היא בלתי נמנעת ורצוי להשפיע על אופיה. לאחר הבחירות הכלליות שנערכו ב-1967, אימצו הסוציאל-דמוקרטים את הרעיון של פרלמנט חד-ביתי שחבריו נבחרים על-פי שיטה יחסית המונעת אפשרות של ייצוג יתר למפלגה כלשהי. בתמורה לוויתור זה שיכנעו הסוציאל-דמוקרטים את המפלגות האחרות להענות לתביעתם, על-פיה תתקיימנה הבחירות לריקסדאג והבחירות לרשויות המקומיות באותו מועד, אחת לשלוש שנים.

על-פי החוקה החדשה, נקבע כי הריקסדאג ימנה 350 חברים, ועל מפלגה לזכות ב-4% מהקולות לפחות כדי להיות מיוצגת בו. אחוז חסימה זה נתמך הן על-ידי הסוציאל-דמוקרטים והן על-ידי המפלגות הבורגניות שבאופוזיציה - כל גוש בגין סיבותיו הוא. מה שלא נלקח בחשבון על-ידי מנסחי החוקה היה המציאות בבחירות שנערכו ב-1974: הגוש השמאלי, המורכב מהסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים, והגוש הבורגני, עליו נמנו מפלגת המרכז, הליברלים והשמרנים, זכו למספר מושבים שווה - 175 כל אחד - תוצאה שטמנה בחובה שיתוק המערכת הפוליטית. במטרה למנוע את הישנות המקרה, נחקק כעבור שנה תיקון לחוקה, בו נקבע כי מספר המושבים בריקסדאג יופחת במושב אחד ויעמוד מעתה על 349.

במרוצת שני העשורים שלאחר אישרור החוקה החדשה התאפיינה שבדיה ביציבות משטרית. הסוציאל-דמוקרטים שלטו במדינה במשך כל השנים הללו, למעט בתקופה שבין 1982-1979. כאן המקום לציין, כי מרבית הממשלות המשיכו להיות ממשלות מיעוט, תוצאה ישירה של הדרך שבה ממשלה בשבדיה זוכה לאמון הפרלמנט. החוקה קובעת כי ניתן להפיל ממשלה רק אם רוב חברי הריקסדאג מצביעים נגדה - ואין היא זקוקה להשיג רוב שיצביע בעדה. הנסיון מהתקופה הנדונה מלמד, כי המפלגות הקטנות, שהזדהו עם אחד משני הגושים הפוליטיים, בחרו בדרך כלל שלא להצטרף לקואליציה הממשלתית הקרובה להן אידיאולוגית, אלא העדיפו להעניק לה תמיכה מבחוץ, בעיקר מתוך שיקול של נאמנות למצע. כלומר, במקום להצטרף לקואליציה ולהסכים לפשרות לאורך כל כהונת הממשלה, העדיפו המפלגות הקטנות לנהל מו"מ עם המפלגה השלטת כל אימת שסוגיה בעלת חשיבות עבורן עמדה להכרעה בפרלמנט.

בסוף שנות השמונים חלו שינויים משמעותיים במערכת הפוליטית, כאשר כניסתן של מפלגות חדשות לזירה, כמו מפלגה ימנית קיצונית, נוספה לבעיות שהיו תולדה, בין השאר, של המשבר שפקד את מדיניות הרווחה. כתוצאה מכך חל כירסום בתמיכה בסוציאל-דמוקרטים, ואלה איבדו את השלטון ב-1991 לטובת מפלגת השמרנים. כדי להתמודד עם מצבה הכלכלי הרעוע של המדינה, נקטו השמרנים במספר צעדים בלתי פופולריים שנועדו לצמצם את החוב הציבורי התופח. יתר על כן, נאלצו השמרנים לפלס את דרכים בפרלמנט בו היו מיוצגות שבע מפלגות מלבדם (לעומת חמש בעבר), ויכולת ההנהגה שלהם נפגעה: בתום שלוש שנות נסיון עם ממשלה בראשות השמרנים, בבחירות הכלליות שנערכו בספטמבר 1994, החזירו אזרחי שבדיה את הסוציאל-דמוקרטים לשלטון. מפלגה זו זכתה ב-45% מהקולות והקימה ממשלת מיעוט, תוך הסתמכות על תמיכתם החיצונית של הקומוניסטים (שקיבלו 6% מהקולות) והירוקים (שקיבלו 5% מהקולות). כאן המקום לציין, כי מחציתה של הממשלה החדשה מורכבת מנשים, וייצוגן של נשים בריקסדאג מגיעה עתה ל-41% - הייצוג הפרלמנטרי הגבוה ביותר של נשים בכל העולם. הייצוג הנאות של נשים בחיים הציבוריים משקף מגמה כללית בכל ארצות סקנדינביה.
בממשלה השבדית החדשה מכהנות נשים בתפקידי מפתח: מלבד סגנית ראש הממשלה ושרה המופקדת על ענייני שוויון, עומדות נשים גם בראש משרד החוק, משרד המשפטים, משרד הבריאות והרווחה ומשרד החקלאות. צעד חשוב זה בתחום השוויון בין המינים, יחד עם פתיחת שערי הקבינט בפני מנהיגים צעירים, מצביע על כך כי הסוציאל-דמוקרטים משתדלים להענות לאתגרי שנות התשעים גם באמצעות הזרמת כוחות חדשים למערכת הפוליטית.