פרויקט חדש- שסעים בחברה הישראלית

ראש הפרויקט: פרופ' רות גביזון, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

רקע

החברה הישראלית היא חברה שסועה.שסעים אלה קיימים בה בחלקם מראשיתה ואף מתקופת היישוב, וחלקם התגבשו ושינו משמעות והיקף בשנות המדינה. קיומה, התפתחותה ושגשוגה של החברה בישראל הם עדות להצלחה יוצאת דופן בהתגברות על קשיים אובייקטיביים ובהשגת יציבות משטרית מרשימה. עם זאת, המתחים הפנימיים בחברה גובים ממנה מחירים, ואלה מתחדדים ונהיים מורכבים יותר עם השנים ובעקבות תהליכים חברתיים חשובים. מבנים חברתיים שהצליחו "לעשות את העבודה" בעבר חורקים היום תחת נטל של נסיבות חדשות ומשתנות. קווי מדיניות או אי-מדיניות שפעלו ביעילות מאבדים מיעילותם. והחשוב מכול - הנחת היסוד של שותפות גורל יציבה של תושבי הארץ ואזרחיה מתחילה להתערער.

מי שמעוניין - כמונו - בהמשך קיומה, יציבותה ושגשוגה של ישראל חייב לשים לב להתפתחויות אלה. המפעל מחייב זיהוי נכון של המתחים ושל הסוגיות הדורשים הסדרה (ניתוח של כוחות פוליטיים וחברתיים), ואבחון הולם של דרכי מענה לבעיות הקיימות, שיבטיחו המשך הקיום והשגשוג של ישראל (שילוב של שיפוטים נורמטיביים והערכות פוליטיות).
להערכתנו, קיומו של מפעל כזה, והצלחתו, הם חיוניים להמשך הקיום והשגשוג של ישראל.

עובדות יסוד

בישראל מיעוט לא-יהודי של קצת פחות מ-20 אחוז, רובו ערבי. רוב האוכלוסייה היהודית אינה שומרת מצוות (כ-80 אחוז), אך אוכלוסייה זאת אינה מהווה מקשה אחת ומתקיימות בה גישות מגוונות לערכי דת ומסורת. שומרי המצוות נחלקו היסטורית לתנועה ציונית-דתית-לאומית ולקבוצות חרדיות לא ציוניות ואף אנטי-ציוניות. לאחרונה ניכרת השתלבות של מפלגות חרדיות במערך הפוליטי בישראל, עם התגברותן של נטיות לאומיות בקרבן. תנועת ש"ס היא תופעה חדשה, שכן נציגיה בכנסת הם חרדים יוצאי עדות המזרח, אך עיקר תומכיה הם יוצאי עדות מזרח, שהם מסורתיים אך לא חרדים.
ישראל היא ארץ של קיבוץ גלויות. בתחילת הדרך כללה האליטה הפוליטית בעיקר יוצאי אירופה והיא הצטיינה בהומוגניות לא-מעטה. מצב זה השתנה, וכיום יש בכנסת ובממשלה ייצוג מגוון למדי מבחינת השיוך העדתי ומבחינת ארץ המוצא. בנוסף לכך, בישראל קיים קשר בין ריבוד סוציו-אקונומי לבין שסעים אחרים. שיעור העוני הגבוה ביותר נרשם אצל הערבים והחרדים, ובמגזרים אלה רמת ההשכלה הפורמלית-מערבית-טכנולוגית נמוכה ביותר. יהודים יוצאי ארצות המזרח הם, ככלל, עניים יותר ובעלי השכלה נמוכה יותר מאשר יהודים יוצאי ארצות המערב. האליטות הפוליטיות, המקצועיות, הכלכליות והתרבותיות נוטות עדיין להיות ברובן יהודיות, מערביות וחילוניות. יתרה מזו, נטיות להפרטה ולגלובליזציה של שווקים גרמו להרחבה ניכרת של הפער הכלכלי בישראל, המציב את בעיית הצדק החברתי - והקשרים בינו לבין שסעים אתניים ועדתיים - כמקור חשוב לתחושות ניכור ותסכול של חלקים גדולים באוכלוסייה. מציאות מגוונת זו יוצרת דפוסים מורכבים של הזדהות וניכור.
מנגנון הייצוג הפוליטי בישראל הוא בעיקר יחסי וכללי. אין בישראל חוקה נוקשה המעגנת הסדרי שלטון מרכזיים או זכויות אדם (תרומתם של חוקי היסוד משנת 1992 לעניין זה עדיין אינה ברורה). מאז קום המדינה ועד היום נמצא הבדל ניכר בדפוסי הטיפול בשסע היהודי-ערבי ובשסע הפנים-יהודי: בראשון מדובר בעיקר בהחלטות מדיניות חד-צדדיות של יהודים, המבוססות על הערכות שונות של המיעוט הערבי והמדיניות הראויה כלפיו; בשני מדובר בעיקר במנגנוני פשרה ומשא ומתן. בשני המקרים, מעורבותו של בית המשפט בהכרעות הייתה מוגבלת ביותר.

איומים על יציבותה של הדמוקרטיה בישראל

עובדות היסוד שפורטו מקבלות משמעות פוליטית מכמה התפתחויות נוספות, שיחד יוצרות איום על יציבות הדמוקרטיה מחד, ועל צביונה של המדינה כמימוש רצונו של העם היהודי בבית לאומי מאידך. דמוקרטיה מניחה, כתנאי מינימום, שותפות אזרחית בהכרעות חשובות, אפשרות אמתית לשנות את השלטון כך שיהיה קשוב להעדפות הציבור, והגנה מבנית על האינטרסים של מיעוטים, כפרטים וכקבוצות. דמוקרטיה יציבה בעיקר בחברות שסועות, כוללת גם נכונות של כל בני החברה לקבל על עצמם את החלטות המוסדות הפוליטיים המוסמכים, גם כאשר אלה מנוגדות להעדפותיהם לגופו-של-עניין. עם זאת, נכונות כזאת מחייבת כי בני כל הקבוצות בחברה ירגישו שהמשטר במדינה מקדם גם את רווחתם הם. תנאים אלה מניבים לכידות מסגרתית מינימלית, החיונית לדמוקרטיה יציבה.
בישראל יש בעיה בכל הרמות האלה:

*  קיימות קבוצות שאינן מקבלות על עצמן מחויבות להחלטות של מוסדות מוסמכים.

קיימת חולשה בהגנה מבנית על זכויותיהן של קבוצות מיעוט ועל האינטרסים שלהן.

*  קיימת אי-התאמה של צורת המשטר ומוסדותיו למבנה האזרחי והדמוגרפי.

*  חששות לשימור ישראל כ"מדינתו של העם היהודי" או כ"מדינה יהודית" נובעים לא רק מן הסכסוך המתמשך עם השכנים הערבים ומן היחס המורכב אל ערביי ישראל, אלא גם ממתחים פנימיים בתוך האוכלוסייה היהודית.

יציבותה של דמוקרטיה בישראל תלויה, לכן, בכך שהרוב היהודי ימשיך לפעול מתוך הנחה כי עליו למצוא דרכים להסכים על מסגרות חיים משותפות ולשמור על ההסדרים שייתנו למיעוטים בישראל תחושה של שייכות אזרחית. שני התנאים אינם מתקיימים בצורה מספקת. החברה הישראלית כיום מקוטבת בכמה צירים. קיטוב זה מלווה בחשדנות, בתחושה של מאויימות הדדית, באלימות מילולית ובאיום באלימות ממש, וכן בגישה אינסטרומנטלית כלפי המדינה וערכיה.

מטרת הפרויקט החדש היא לתעד שלושה שסעים מרכזיים בחברה הישראלית. זאת מתוך כוונה להשתמש בתיעוד זה כדי להציע מנגנוני קבלת החלטות שייקחו בחשבון את קיומם של השסעים ואת הצורך ליצור מסגרת של לכידות שתהווה להם משקל-נגד. נבחרו אותם שסעים הנראים כבעלי פוטנציאל רב ביותר להתבדלות הדדית בין חלקי האוכלוסייה: הדתי--חילוני באוכלוסייה היהודית, היהודי--ערבי והכלכלי-חברתי.