שם המשחק: קואליציות

תהליך הרכבת הקואליציה והשמירה על יציבותה הוא מרכזי בהוויה הפוליטית הדמוקרטית. תהליך זה מעוצב בין השאר לאור שיטת הממשלה, שיטת הבחירות והתרבות הפוליטית. התהליך הקואליציוני הוא המגשר בין העדפותיהם של הבוחרים - כפי שהן באות לידי ביטוי בבחירות - לבין הרכב הממשלה, שמדיניותה תשפיע על חייהם של האזרחים במהלך השנים הבאות. המשא ומתן הקואליציוני מתרחש במידה רבה ב"תחום האפור" של הפוליטיקה, שכן הוא נתון באופן בלעדי תחת שבטם של הפוליטיקאים ואינו מושפע עוד ישירות מבחירתם של האזרחים. לבוחר, לאחר שנתן את קולו בקלפי, אין כמעט דרך להשפיע על תוצאותיו. ברוב הדמוקרטיות המערביות קואליציות הוא "שם המשחק", ועל כן תהו חוקרים שונים בדבר כללי המשחק והשחקנים השונים.
התאוריות השונות באשר להרכבת קואליציה נחלקות לשתי קטגוריות: האחת, תאוריות הממוקדות במשרה, שלפיהן המניע העיקרי של השחקנים הוא הרצון להשיג "כיסאות" ליד שולחן הממשלה. התאוריה של רייקר (RIKER) מנבאת את הקמתה של קואליציה מזערית זוכה. קואליציה מזערית זוכה מבטיחה כי "השלל" יחולק בין המספר המינימלי של שותפים שיבטיחו רוב לקואליציה. הקטגוריה השנייה היא של תאוריות הממוקדות במדיניות, שלפיהן השחקנים רוצים להשפיע ולעצב את מדיניות הממשלה.
מספר תאוריות מתחשבות גם בשיקולים אידיאולוגיים. לפי תאוריות אלה קל יותר לגבש הסכם קואליציוני בין מפלגות קרובות זו לזו מבחינה אידאולוגיות. הן מנבאות שקואליציות תשאפנה להיות "סגורות" או "קשורות" מבחינת הרצף האידאולוגי.
אפשר למתוח ביקורת על התאוריות, שכן במערכת רב-מפלגתית הן עשויות לנבא מספר רב של קואליציות אפשריות, שעקרון הגודל אינו יכול להכריע ביניהן. כמו כן הן מתעלמות מגורמים נוספים אשר משפיעים על הדינמיקה הקואליציונית, כמו המבנה הפנימי של המפלגות ויחסי הכוחות בשורותיהן. אולם החיסרון העיקרי של התאוריות הוא שהן אינן עומדות תמיד במבחן המציאות, והן מתקשות להסביר את התגבשותן של קואליציות לא-מינימליות (קואליציות עם יותר שותפים מהדרוש להגיע לרוב), וכן של קואליציות מיעוט. ניתוחים אמפיריים של הקואליציות במדינות אירופה מלמדים כי ממשלות מיעוט וממשלות עודפות אינן סטייה מהנורמה אלא הן במידה רבה הנורמה. מחקרים מעלים כי בין השנים 1987-1945, כשליש מכלל הממשלות (ב-12 מדינות אירופה) היו קואליציות מיעוט וכרבע - קואליציות עודפות. באיטליה, לדוגמה, בין השנים הללו, 14 מתוך 35 ממשלות היו קואליציות מיעוט ו-18 - קואליציות עודפות, ורק 3 קואליציות מזעריות מנצחות. גם המערכות הפוליטיות בפינלנד, דנמרק והולנד מתאפיינות בנטייה לקואליציות עודפות וקואליציות מיעוט 17 ו-10 מתוך 32, בהתאמה (על הקואליציה הנוכחית בהולנד ראה מסגרת).
אחת הדרכים להסביר את שכיחותן הגבוהה יחסית של קואליציות מיעוט היא שימת דגש על המדיניות ועל תפקידה של האופוזיציה. ממשלת מיעוט עשויה לפעול כראוי אם היא מצליחה לנסח מדיניות שתעורר אופוזיציה דו-קוטבית. במקרה כזה לא ייתכן שיתוף פעולה קואליציוני בין שני קוטבי האופוזיציה, וממשלת המיעוט תוכל לתפקד. התאוריה על קואליציה זוכה מינימלית מתקשה גם להסביר קואליציות עודפות, שכן השחקנים העודפים הם בבחינת "טרמפיסטים" שיש לתגמל אותם, אך אינם תורמים בהכרח להצלחת הממשלה. ייתכנו מצבים שונים שבהם יש סיכוי להקמת קואליציה עודפת, למשל - כאשר נדרש רוב מיוחד כדי להעביר חקיקת יסוד, או כאשר המשמעות התוך-מפלגתית רופפת, כך שמנהיגי המפלגה אינם יכולים להיות בטוחים בתמיכה של חברי המפלגה עצמם. לעתים מוקמת קואליציה גדולה בשעת משבר כשיש צורך באיחוד לאומי. עם זאת, לא תמיד ניתן להסביר התהוות של קואליציות עודפות דווקא בתנאים מיוחדים אלה. ככל הנראה, גם כאן ההסבר עשוי להיות קשור לסוגיית המדיניות. אם קידום ויישום מדיניות מסוימת הוא שעומד לנגד עיניהם של הפוליטיקאים, אזי הכנסת שותפים נוספים לקואליציה מסייעת לקידום המדיניות. יש הטוענים גם שבמערכת מפלגתית תחרותית שיש בה מפלגה דומיננטית, הסיכוי רב יותר להקמתה של קואליציה עודפת. המפלגה הדומיננטית מעדיפה לצרף שותפות נוספות עודפות לקואליציה, כדי להבטיח קואליציה יציבה וכדי למנוע מצב של "סחיטה" מצדן של השותפות האחרות בקואליציה.

ישראל - השפעת חוק הבחירה הישירה על התהליך הקואליציוני

בישראל, יותר ממחצית הממשלות לא היו מזעריות. מעולם לא קמה בישראל קואליציה של שתי שותפות בלבד (למרות שעקרונית הייתה אפשרות כזו), והמספר המינימלי של שותפות בקואליציה היה שלוש מפלגות. כמעט כל הקואליציות היו בעלות טווח אידאולוגי סגור.
חוק הבחירה הישירה שינה את כללי המשחק הקואליציוני בישראל. בבחירות מוכרע מי יהיה ראש הממשלה, ומפלגתו הופכת באופן מידי לשותפה הבכירה בקואליציה. במובן מסוים מעצבת הבחירה הישירה מרכיב של "דומיננטיות חלקית" במערכת הפוליטית הישראלית. "דומיננטית" על שום שתהליך מרכבת הקואליציה מתחיל מיד לאחר הבחירות, כאשר ברור מיהו ראש הממשלה, ומיהי השותפה הבכירה בקואליציה. "חלקית" משום שלא בהכרח זוהי הסיעה הגדולה בכנסת.
תהליך הרכבתה של הקואליציה הנוכחית התאפיין בשאיפה ליצור קואליציה רחבה ככל האפשר. אם נתאר טווח שבקוטבו האחד ניצבת השאיפה ליציבות ובקוטבו השני הרצון שלא לפזר את התשואות בין שותפות רבות מדיי, הרי שבישראל קואליציה בת 80-70 חברי כנסת מבטאת ניסיון לגשר על פני שני הקטבים: להבטיח יציבות, כך שמפלגה שתפרוש לא תפיל את הממשלה, ובה בעת לא לחלוק את התשואות בין שותפות רבות מדיי. הטווח האידאלוגי אינו ממלא עוד ככל הנראה תפקיד חשוב, שכן הקואליציה שהוקמה אינה בעלת טווח אידאולוגי רצוף.
לנוכח העוצמה ויכולת התמרון שהבחירה הישירה מקנה לראש הממשלה, מתעוררת תהייה האם אנו מצויים בתחילתו של עידן חדש במשחק הקואליציוני בישראל. הייתכן כי הגיעה העת לכינון קואליציות אד-הוק - כאלה המוקמות לצורך נושא מסוים ולא קואליציה האמורה לשרוד לכל אורך הקדנציה. כך למשל עשויה לקום קואליציה בעלת רוב לתומכים בהמשך תהליך השלום, ולאחר שתושלם משימה זו עשויה לקום קואליציה שבה יהא רוב לתומכי המהלך החוקתי, וכדומה. השאלה היא האם קואליציה בעלת אופי ארעי שכזה עולה בקנה אחד עם התרבות הפוליטית הישראלית; האם היא תהווה סימן לערעור היציבות הפוליטית או תבשר על מגמה חדשה של "פרגמטיזם" בפוליטיקה הקואליציונית בישראל.

מקורות:

* דני קורן ובועז שפירא, קואליציות: הפוליטיקה הישראלית, 50 שנים - מאה אירועים. תל-אביב: הוצאת זמורה-ביתן, 1997.

* Gallagher, Michael, Laver Mivhael and Mair Peter, Representative Government in Western Europe. New-York: McGraw-Hill, 1992.

* Norman, Multiparty Government: The Politics of Coalition in Europe. Oxford University.