ניהול מוסדות להשכלה גבוהה – שיטה נשיאותית או שיתופית?

אוניברסיטאות בארץ ובעולם מנוהלות בידי גופים אקדמיים ומנהליים לפי שתי שיטות עיקריות: השיטה ההירארכית, המדגישה את הניהול המוסדי מנקודת ראות עסקית כדי להשיג יעילות בשימוש במשאבים ולעמוד בתחרות עם מוסדות מקבילים אחרים, והמודל הקולגיאלי המעמיד זו לצד זו הנהלה אקדמית ומנהלית.בשיטת ניהול זו מודגש רעיון האוטונומיה האקדמית כתנאי מרכזי לניהולו של מוסד להשכלה גבוהה.
בשתי צורות הניהול אומצו שינויים במשך השנים לאחר שהמודל "העסקי" נתבע להרחבת מעגל המשתתפיםבקבלת החלטות ואילו המודל השיתופי נדרש להתייעלות מצד הגורמים המממנים, ציבוריים או פרטיים.
תביעות מסוג זה להתייעלות של המוסדות להשכלה גבוהה הפכו מוכרות בישראל לפני כשנתיים עם הגשת המלצותיה של ועדת מלץ, ועדה ציבורית שהוקמה על ידי הממשלה במטרה לבחון את המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה. הועדה, שהגישה את המלצותיה בינואר 2000, הציעה את ביטול ההפרדה הנהוגה בישראל בין הניהול האקדמי לאדמיניסטרטיבי, בדומה לנהוג באוניברסיטאות אמריקאיות אחדות ונתקלה בהתנגדות נחרצת מצד אנשי הסגל האקדמי בכל האוניברסיטאות. בסופו של דבר לא יושמה אף באחת מהן.הואיל וכך מנוהלות גם היום כל האוניברסיטאות בישראל בידי מערכת דו ראשית הנתונה בידי שני נושאי תפקיד בכירים: נשיא האוניברסיטה והרקטור.בחודש שעבר התגלעה שוב המחלוקת לאחר שהממונה על התקציבים באוצר התנה את תקצובן של האוניברסיטאות באימוץ המלצות ועדת מלץ.

עצם הפיקוח הממשלתי על מוסדות להשכלה גבוהה הוא עניין שנוי במחלוקת וודאי יעורר את מירב העניין בהשתלשלות האירועים שתוארה כאן. יחד עם זאת, נותרת בעינה השאלה, מהי שיטת הניהול "הטובה" של מוסד להשכלה גבוהה. האם דרושה האחדה והצרה של הגופים המנהלים או השוואתם זה לזה. האם יש לעודד חברות של אנשים חיצוניים, תורמים או אישי ציבור, בגופים אלו אוראוי לחזק את השפעתו של סגל האוניברסיטה ובוגריה במסגרת זו. סקירה השוואתית איננה מספקת תשובה אחידה.יחד עם זאת היא מלמדת כי אופני ניהול של מוסדות להשכלה גבוהה תלויים בקיומו או בהיעדרו של מימון ופיקוח ממשלתי אך הם מושפעים גם מתהליך התרחבותה של ההשכלה הגבוהה והשתלבותה בשוק הכלכליהחל מסוף המאה הקודמת ונכון להיום.
בארצות הברית נהוגה כמוזכר שיטה אחידה והירארכית לניהול האוניברסיטה, לפיה נשיא האוניברסיטה הוא הנושא במשרה הרמה ביותר ולו כפוף הסגל האקדמי וראשיו. המצב הזה השתנה במהלך המאה הקודמת עם הרחבת מעגל הלומדים והמלמדים במוסדות להשכלה גבוהה. המורכבות של ניהול מוסדות ענק, הפועלים כתאגידים, הצריכה ביזור של הסמכויות ועימם הרחבה של מעגל מקבלי ההחלטות. מכאן קצרה הדרך גם להרחבת מעגל המשתתפים בבחירת מנהיגי האוניברסיטאות. יחד עם זאת השתתפותם של חברי סגל וסטודנטים בחבר המנהלים בארצות הברית היא נמוכה מאד ומגיעה לכעשרה אחוזים במוסדות הפרטיים ומעט יותר בציבוריים.

אוניברסיטת הארווארד - המוסד האקדמי הותיק ביותר בארצות הברית מנוהל בידי שתי הנהלות - תאגיד האוניברסיטה -הגוף המנהל הבכיר ביותר של האוניברסיטה המטפל בנושאים אקדמיים ומנהליים של המוסד ומונה שבעה חברים: נשיא האוניברסיטה, חשב האוניברסיטה ועוד חמישה חברים והועד המנהל המפקח - המונה שלושים חברים, כולם בוגרי המוסד, הנבחרים בידי כל בוגרי האוניברסיטה לפרק זמן של חמש עד שש שנים. כל הצבעות הפורום הבכיר טעונות את אישורו של הועד המנהל המפקח. מינויים אקדמיים נעשים במשותף על ידי שני הגופים.
בתהליך בחירת הנשיא שזכה לכינוי "דמוקרטיה ריכוזית" לוקחת חלק ועדה משותפת הכוללת את שישה חברי תאגיד האוניברסיטה (הפורום הבכיר יותר) ועוד שלושה חברי הועד המפקח. את ההחלטה מקבל הועד הבכיר בהסכמת הועד המפקח. באופן ישיר השתתפות סטודנטים, סגל ובוגרים היא נמוכה מאד בתהליך הזה אבל בוגרי המוסד ואנשי הסגל זוכים להשפעה מרובה באמצעות בחירת חברי הוועד המנהל המפקח. תהליך החיפוש שזוכה לתהודה תקשורתית הוא ארוך ומקיף. הוא כולל פניות לאלפי אנשים לקחת חלק בהליך הגשת המועמדות, ראיונות עם נציגי כל הפקולטות (מורים וסטודנטים) פניות לבוגרי האוניברסיטה ולמועמדים מבחוץ וראיון של מאות מועמדים. שיטת בחירה דומה נהוגה גםבאוניברסיטת סטנפורד.
האוניברסיטאות הציבוריות דוגמת אוניברסיטת קליפורניה או פלורידה מנוהלות גם כן בשיטה אחידה, בראשות הנשיא הנבחר על ידי חבר הנאמנים. בשל מעמדה הציבורי של האוניברסיטה ובחירת חברי חבר הנאמנים בידי המושלים המקומיים, מקובל גם מינוי פוליטיקאים לנשיאות האוניברסיטה חרף היעדר כישורים אקדמיים מרשימים.

השיטה הבריטית נבדלת מצורת הניהול האמריקאית - היקף ההשתתפות של אנשי הסגל האקדמי ובוגרי המוסד בתהליך קבלת ההחלטות הוא רחב הרבה יותר והגופים המנהליים חלשים יותר. הסבר עיקרי לחולשתם של הגופים המנהליים עשוי להיות מקורות המימון הציבוריים שיש לאוניברסיטאות הבריטיות (כמחצית מתקציבן) שאינו מצוי בידי האוניברסיטאות הפרטיות האמריקאיות אליהן התייחסנו כאן.
באוניברסיטת אוקספורד הנשיא (Chancellor) נושא בתפקיד יצוגי. סגני הנשיא הם נושאי התפקיד הבכיריםביותר והם אחראים בנפרד על נושאים אקדמיים או מנהליים. הגוף הביצועי הבכיר הוא מועצת האוניברסיטה המונה עשרים ושישה איש, חלקם חברים מכוח תפקידם ומחציתם (נציגי המחלקות השונות, תורמים ואישי ציבור) נבחרים בידי "הקהילה" גוף המונה 3200 איש וכולל את כל סגל האוניברסיטה, מרצים ועובדי מנהל. הנשיא נבחר בידי כל בוגרי האוניברסיטה לאורך השנים (בבחירות אחרונות לנשיאות אוניברסיטת אוקספורד השתתפו 8000 איש). סגני הנשיא נבחרים בידי מועצת האוניברסיטה וחמש נציגי הפקולטות.
אוניברסיטת קיימברידג' גם היא מקצה מקום נרחב לאנשי הסגל על ידי שיתוף כולם (ולא רק המחזיקים בתארים בכירים או במשרות קבועות) בבחירת חברי מועצת האוניברסיטה - הגוף הביצועי הבכיר של המוסד. כמו באוניברסיטת אוקספורד גם נשיא אוניברסיטת קיימברידג' נבחר בידי כל בוגרי המוסד ואילו סגן הנשיא נבחר ישירות בידי כל סגל האוניברסיטה, אקדמי ומנהלי כאחד.האוניברסיטה ערכה בשנים האחרונות רפורמות באופן ניהולה ובמסגרת זו גם הכפיפה את הניהול האקדמי לפיקוחו של הגוף המנהלי.

בגרמניה לא נמצא ניהול באמצעות גופים מנהלים רחבים. מרבית המוסדות להשכלה גבוהה הם ציבוריים ומנוהלים בשיטה קולגיאלית על ידי צוות מנהלי - אקדמי הנבחר בידי כל סגל האוניברסיטה. אוניברסיטת הרוּר מנוהלת בידי רקטור ונשיא ( (Chancellor ללא כפיפות של האחד למשנהו. השניים, מבכירי הסגל האקדמי, נבחרים בידי כל סגל האוניברסיטה.

בצרפת נמצאות מרבית האוניברסיטאות במעמד ציבורי ובסיסן החוקי מוסדר במסגרת חוק החינוך הלאומי. החוק קובע מערכת ניהול הירארכית לפיה עומד נשיא האוניברסיטה בראש שני גופים מנהלים: אקדמי ומנהלי. במועצה המנהלית, המונה 30 עד 60 חברים, נציגות נרחבת של הסגל (קצת פחות ממחצית) ועוד כרבע מן המושבים שמורים לנציגי הסטודנטים. במועצה האקדמית (הכפופה למנהלית) מרצים בדרגי ביניים ובכירים. הנשיא נבחר בידי חברי הגופים המנהלים בישיבה משותפת וברוב מוחלט.

בישראל פועלות הרשויות האקדמיות שלא בכפוף לנשיא האוניברסיטה (יוצא מכלל אלו הוא מכון ויצמן המנוהל כמערכת הירארכית שבראשה עומד נשיא המכון). המבקרים רואים בכך מכשול לתיאום ועבודה יעילה, המצדדים מחייבים זאת כערובה לעצמאותו של הסגל האקדמי.בשאלת היקף ההשתתפות בתהליך קבלת ההחלטות ניתן לאמר כי הנציגות שיש לסגל האקדמי בגופים המנהלים של האוניברסיטאות בישראל גבוהה יותר מאשר בארצות הברית ודומה לנהוג באירופה. יחד עם זאת מצומצמת ההשפעה של הבוגרים על תהליך קבלת ההחלטות בהשוואה לנהוג בבריטניה והיא גם קטנה ביחס למקובל באוניברסיטאות אמריקאיות.
באוניברסיטה העברית משמש חבר הנאמנים כרשות המנהלית העליונה המפקחת על ניהול האוניברסיטה ונכסיה וחבריו הם הבוחרים את נשיא האוניברסיטה, בדרך כלל מי שכיהן בעבר בתפקיד אקדמי בכיר במוסד. בחבר הנאמנים חברים על פי התקנון לא יותר ממאתיים חברים, חלקם מכוח תפקידם (הנשיא, סגני הנשיא, הרקטור ודיקני הפקולטות) ואחרים הממונים על ידי נושאי המשרות כנציגי קבוצות המפורטות בתקנון -אגודות שוחרי האוניברסיטה, ממשלת ישראל, ציבור הבוגרים, ציבור הסטודנטים ומדענים ומלומדים בעלי שם. מספר הנציגים של כל קבוצה אינו קבוע בתקנון והוא תלוי בשיקול דעתם של הממנים.
הרשות האקדמית הבכירה ביותר הסינט, היא המנהלת את ענייניה האקדמיים של האוניברסיטה ואילו הרקטור הוא הראש האקדמי של האוניברסיטה. התקנון אינו קובע כפיפות של הרקטור לנשיא - באופן זה נוצרת אותה מערכת ניהול דואלית עליה דובר בראשית המאמר.
באוניברסיטת תל אביב מתקיימת שניות מערכתית דומה הכוללת את חבר הנאמנים וסינט האוניברסיטה. חבר הנאמנים הוא הבוחר את נשיא האוניברסיטה ומונה 120 איש שמתוכם 32 הם חברי הסגל האקדמי של האוניברסיטה.החברים האקדמיים נבחרים בידי הסינט ואילו החברים הלא אקדמיים נבחרים בידי החברים האקדמיים בחבר הנאמנים.

הכתוב מבוסס על:

* דו"ח ועדת מלץ - המלצות הועדה הציבורית לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות השכלה גבוהה (ינואר 2000).

* אתר אוניברסיטת הארווארד- www.harvard.edu

* אתר אוניברסיטת אוקספורד - www.admin.ox.ac.uk