כנס הנשיא: הדמוקרטיה הישראלית במבחן השעה

ב-22 במאי התקיים בבית נשיא המדינה כנס יסוד של "פרויקט מדד הדמוקרטיה". הכנס, מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, נערך במעמד נשיא המדינה משה קצב, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט ונשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. השתתפו בכנס אנשי ציבור, אנשי אקדמיה, שופטים, עיתונאים ומכובדים אחרים. הוצגו בו ממצאים חלקיים ממחקר ראשוני וייחודי בהיקפו שבראשו עמדו פרופ' אשר אריאן ופרופ' דוד נחמיאס, ושנועד למפות את פני הדמוקרטיה הישראלית בצורה מדעית ככל האפשר. תמונת המצב הכוללת העולה מן המחקר היא שישראל היא כיום בעיקרה דמוקרטיה פורמלית שטרם הצליחה לסגל לעצמה את מאפייני הדמוקרטיה המהותית. עוד עולה, כי הידרדרות משמעותית ניכרת בשנים האחרונות בשיעור התמיכה של הציבור היהודי בישראל בנורמות דמוקרטיות.

 המחקר מעריך את איכות הדמוקרטיה הישראלית ותפקודה באמצעות שני כלים: מדדים (אינדיקטורים) וסקר דעת קהל. לגבי כל אחד מכלים אלה נעשתה הבדיקה ביחס לשני ממדי השוואה: (1) השוואה בין-לאומית ביחס למדגם של 36 מדינות דמוקרטיות (2) השוואה על פני ציר הזמן (ישראל בין השנים 2003-1992).

"מדד הדמוקרטיה" מתפרס על פני שלושה היבטים: ההיבט המוסדי, היבט הזכויות והיבט היציבות והלכידות. כל אחד מהיבטים אלה כולל כמה תכונות חשובות למשטר דמוקרטי. ההיבט המוסדי כולל חמש תכונות: ייצוגיות, השתתפות, שחיתות, איזונים ובלמים ואחריותיות (accountability). היבט הזכויות כולל שש תכונות: זכויות אזרחיות, זכויות פוליטיות, זכויות חברתיות, זכויות כלכליות (קניין), שוויון מגדרי ושוויון למיעוטים. היבט היציבות כולל שלוש תכונות: יציבות הממשלה, היעדר קונפליקט פוליטי והיעדר שסעים חברתיים.

כל תכונה כזו נמדדה באמצעות כמה מדדים, כך שהמחקר בכללו כולל 31 מדדים למצב הדמוקרטיה הישראלית. כל תכונה זכתה גם להתייחסות ב"סקר הדמוקרטיה", שבחן שתי שאלות עיקריות: באיזו מידה השתרשה בישראל תרבות פוליטית דמוקרטית, וכיצד הציבור הישראלי תופס את תפקוד הדמוקרטיה בישראל.

א. ההיבט המוסדי
ממצאי המחקר מעידים על כך שמבחינת ההיבט המוסדי מצבה של ישראל טוב יחסית. מבחינת הייצוגיות, המדד מצביע על ייצוגיות גבוהה מאוד בישראל כיום בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות בעולם - מקום שישי מבין 36 מדינות. גם מבחינת האיזונים והבלמים, ישראל מציגה תוצאות טובות ומקום גבוה. במדד להשתתפות פוליטית, לעומת זאת, מצבה של ישראל טוב פחות, בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב, והיא מדורגת רק במקום ה-22 במדגם. אם מתבוננים בשיעורי ההצבעה בישראל בעשור האחרון אפשר לזהות מגמה מדאיגה: בעוד שב 1996 חלה עלייה קלה בשיעור ההשתתפות בבחירות בהשוואה ל-1992, הרי שמאז אותה שנה התפתחה מגמת ירידה. ירידה זו החריפה במערכת הבחירות לראשות הממשלה ב-2001 וכן בבחירות האחרונות לכנסת. אם ב-2001 ההסבר לשיעור ההצבעה הנמוך היה נעוץ בכך שהבחירות היו לראשות הממשלה בלבד, הרי שב-2003, עם החזרה לשיטה הישנה, הסבר זה הפך לבלתי-רלוונטי.

לחצו כאן לצפייה בתרשים

ב. היבט הזכויות
מבחינת היבט הזכויות, מצבה של ישראל מעורר דאגה. כמעט בכל המדדים של היבט זה ישראל נמצאת במחצית התחתונה של רשימת המדינות, כך שאין זה נכון עוד לומר שהיא "במקום טוב באמצע". חופש העיתונות נמוך בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות, וישראל מדורגת במדד זה במקום ה-28 31 מתוך 36 מדינות המדגם.

במדד של פגיעה בזכויות אדם ישראל נמצאת בתחתית הדירוג, בצוותא עם דרום אפריקה והודו. גם מבחינת מצב חופש הדת והשוויון בזכויות חברתיות ישראל מצויה במקום נמוך. הממצאים ביחס לשוויון למיעוטים רק מחמירים את התמונה: קיימת הפליה פוליטית וכלכלית חמורה כלפי המיעוט הערבי. רק במדד המתייחס להיקף ההגבלות התרבותיות על המיעוט מצבה של ישראל טוב יותר. לעומת זאת, בנושא השוויון המִגדרי ישראל ממוקמת באמצע.

ג. היבט היציבות
היבט זה נבדק מתוך הנחה שקיומה או היעדרה של יציבות הם בעלי השפעה על איכות הדמוקרטיה ועל תפקודה. מבחינת היבט זה, ישראל נמנית על המדינות שסוגרות את הרשימה בכל המדדים. כך למשל חילופי השלטון תכופים ביותר, ורק בשלוש מדינות (איטליה, יפן ותאילנד) התרחשו בין 1992 ל-2002 חילופי שלטון רבים יותר מאשר בישראל. מדד נוסף - מדד אי-השלמת קדנציה - מדגים אף הוא את היציבות הרעועה של ממשלות ישראל בעשור האחרון. לא זו בלבד שבישראל התחלפו חמישה ראשי ממשלה בתוך עשור אחד, אלא שאף לא אחד מהם השלים את תקופת הכהונה שהוקצבה לו.

לחצו כאן לצפייה בתרשים

ד. סקר הדמוקרטיה
הסקר נערך באפריל 2003, ובחן לראשונה בצורה מעמיקה את עמדות הציבור הישראלי לגבי נורמות דמוקרטיות שונות, במטרה לבדוק באיזו מידה השתרשה בישראל תרבות פוליטית דמוקרטית.

מן הממצאים עולה כי בשנים האחרונות ניכרת התדרדרות משמעותית בשיעור התמיכה של הציבור היהודי בישראל בנורמות דמוקרטיות בכל הרמות: תמיכה כללית בשיטה הדמוקרטית, תמיכה בערכים דמוקרטיים ספציפיים ותמיכה בשוויון זכויות למיעוט הערבי.

בסקר נרשמה התמיכה הנמוכה ביותר בעשרים השנים האחרונות בטענה שדמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר: רק 77 אחוז מהיהודים הסכימו עם עמדה זו. כמו כן עולה כי ישראל נמנית על ארבע המדינות היחידות (יחד עם מקסיקו, הודו ורומניה) שרוב הציבור בהן סבור ש"מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים" (מבין 31 מדינות). כמו כן עולה כי נכון להיום יותר ממחצית מהציבור היהודי (53 אחוז) מתנגד לשוויון זכויות מלא לערבים, 77 אחוז סבורים שחייב להיות רוב יהודי בהחלטות גורליות, פחות משליש (31 אחוז) תומכים בצירוף מפלגות ערביות לממשלה והרוב (57 אחוז) סבורים שיש לעודד הגירת ערבים. בכל הסוגיות נרשמה נסיגה דרמטית לעומת 1999 בתמיכה בנורמות דמוקרטיות.

המרואיינים נשאלו גם איזה מוסד שומר בצורה טובה יותר על הדמוקרטיה הישראלית - הכנסת, ראש הממשלה, בית המשפט העליון או אמצעי התקשורת, כמייצגים את שלוש הרשויות ואת "הרשות הרביעית" בדמוקרטיה. בקרב כלל האוכלוסייה נתפס בית המשפט העליון כמוסד השומר בצורה הטובה ביותר על הדמוקרטיה (42 אחוז) אחריו התקשורת, ראש הממשלה, והכנסת שדורגה אחרונה. אולם כשמשווים את התפלגות התשובות בין דתיים לבין חילונים התמונה משתנה (ראה לוח 3): בקרב החילונים נשמר סדר זה אך בקרב הדתיים הסדר משתנה, כאשר ראש הממשלה ממוקם בראש ולאחריו הכנסת, בית המשפט העליון והתקשורת.

הסקר בחן גם מגמות הנוגעות ללכידות החברתית בישראל. הממצאים מצביעים על ירידה בהשוואה ל-2002 במידת האמון שהציבור רוחש למרבית המוסדות הציבוריים. המוסדות שהאמון בהם נפגע בצורה המשמעותית ביותר הם ראש הממשלה וצה"ל - אם כי צה"ל עדיין זוכה לאמון הגבוה ביותר מבין המוסדות השונים. את הקפיצה הגדולה רשמה ההסתדרות, שהאמון בה עלה מ 31 אחוז בשנה שעברה ל-55 אחוז השנה.

למרות הירידה במידת האמון שהאזרחים רוחשים למוסדות הציבוריים, האמון בהם גבוה יחסית לדמוקרטיות אחרות. עם זאת, מידת האמון החברתי בישראל בין אדם לחברו, נמוכה בהשוואה בין-לאומית. רוב הציבור סבור שהיחסים בין כל אחת מהקבוצות בחברה הישראלית לבין האחרות אינם טובים. השסע ערבים-יהודים נתפס כגרוע ביותר הקשר בין עולים לוותיקים נתפס כטוב ביותר באופן יחסי. 75 אחוז סבורים שהיחסים בין עשירים לעניים אינם טובים.

המחקר ניסה גם לבחון כיצד הציבור הישראלי תופס את תפקוד הדמוקרטיה הישראלית, והאם קיים פער בין תפיסות הציבור לבין מצבה של ישראל על-פי המדדים השונים. השוואה של ממצאי סקר הדמוקרטיה 2003 עם מדדי הדמוקרטיה מעלה שבמקרים רבים אין התאמה בין האופן שבו הציבור תופס את מצבה של הדמוקרטיה הישראלית לבין המדידה האמפירית שבחנה אותה. ברוב המקרים אפשר לזהות נטייה של הציבור לייפות את המציאות ולהעריך את מצב הדמוקרטיה בישראל כטוב יותר ממה שהוא באמת. שתי הסוגיות שבהן הציבור הישראלי רואה את המצב כגרוע ביותר מבחינה דמוקרטית הן יציבות המערכת הפוליטית והשסעים בחברה. 62 אחוז מהנשאלים אמרו שישראל לא יציבה, ו-59 אחוז העריכו שבישראל קיימת מתיחות רבה יותר בין קבוצות בחברה מאשר במקומות אחרים. פרט לנושאים אלה קיים רק עוד נושא אחד שבו רוב הציבור סבור שמצבה של ישראל גרוע בהשוואה לדמוקרטיות אחרות - נושא השחיתות.

52 אחוז מהנשאלים טענו כי בישראל השחיתות גבוהה יותר מאשר במדינות אחרות 37 אחוז טענו כי "מצבנו דומה לאחרים", ורק 11 אחוז העריכו שבישראל יש פחות שחיתות. בסוגיה זו קיים פער גדול בין תפיסת הציבור לבין דירוגה של ישראל במדד השחיתות. באופן יחסי הציבור הישראלי חש שהמצב בארץ גרוע בהרבה ממה שהמומחים מעריכים. אולם נושא השחיתות הוא החריג שאינו מעיד על הכלל. ברוב המקרים הסטייה היא בכיוון ההפוך - הציבור מעריך את מצבה של ישראל כטוב יותר ממה שהוא באמת.

* ממצאים ותרשימים נוספים אפשר למצוא בחוברת הכנס:
אשר אריאן, דוד נחמיאס, דורון נבות ודניאל שני, כנס הנשיא: הדמוקרטיה הישראלית במבחן השעה. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003.