נשיא המדינה מר יצחק הרצוג,

קהל נכבד.

אדוני הנשיא,

20 שנה אני בחיים הציבוריים.

(עוד לא הרבה כמוך אבל כבר מספיק זמן כדי שתהיה לי פרספקטיבה מסוימת...)

 ואני לא זוכר תקופה כזו.

כמעט כל פינה שאני מביט אליה – תחת איום או טלטלה.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר חילצתי, יחד עם חברים,  אזרחים משדרות ומהעוטף –

אזרחים שביקשו להתפנות והמדינה לא הייתה שם בשבילם.

לא דמיינתי אז ששבעה חודשים אחר כך רבים מהאזרחים הללו, יחד עם חבריהם מהצפון, עדיין יהיו מחוץ לבתיהם.

שאלת החטופים לא קרובה לפתרון ובעיני מדובר באיום משמעותי על החוסן הלאומי.

בזירה הבינלאומית ישראל חווה משבר לגיטימציה עמוק.

מי דמיין הוצאת צווי מעצר  נגד ראשי המדינה?

ברחובות – הכאוס גובר. אין כמעט הפגנה לשחרור החטופים  שלא מסתיימת באלימות.

והתחושות קשות.

אני רואה את זה בנתוני דעת הקהל שאנו מנטרים:  

ב-2012, אחוז האופטימיים לגבי עתידה של המדינה היה למעלה מ -75%.

עד ל-2023 כבר ירדנו ל 50%

מאז המלחמה?  כ-35% בלבד אופטימיים.

 

אדוני הנשיא, חברות וחברים:

המשימה המרכזית שלנו במפגש הזה  היא לסייע בהחזרת אמון הציבור ביכולתה של המדינה לצאת מהמשבר, כפי שידענו לעשות בעבר, ולטפל בבעיות היסוד שלנו. 

שינוי דרמטי במציאות חייב להתבסס על גיבוש רעיונות טובים ומבוססים.  

ובכך אנו עוסקים מאז השבעה באוקטובר. היומיים הקרובים הם נקודת שיא של התהליך הזה.

מונחים כאן 27 תוצרים שונים שישמשו אותנו כמצע לדיון.

השלב הבא צריך להיות יצירת קונצנזוס רחב – שילוב של גורמי מקצוע, מובילי דעת קהל , וכמובן הנהגה מחויבת –

יש כאן בסיס להסכמות רחבות סביב בעיות היסוד.

אנחנו רואים בך כמי שיכול לתת רוח גבית ציבורית למאמצים הללו כדי שכאשר תהיינה הזדמנויות לאימוץ שינויים – נדע לנצל אותן ולהחזיר את התקווה.  

חברות וחברים,

סדר היום של הכנס מבטא שורת נושאים מרכזיים שבהם אנחנו חושבים שצריך לבוא שינוי משמעותי בתחום הכלכלי-חברתי.

לתפיסתי, השינוי חייב להתחיל בשני מקומות:

שילוב החברה החרדית ותיקון השירות הציבורי.

אלו הם שני אתגרי יסוד, שהמלחמה הדגישה עבורנו את חשיבות הטיפול בהם.

אלו לא מותרות.

בבנקים עושים מעת לעת מבחני עומס כדי לוודא שהם יודעים לעמוד בתרחישי קיצון.

המלחמה הנוכחית היא stress test  עבורנו, החברה הישראלית,

והתחושה היא שאנחנו קרובים לקצה.

באתגר החיצוני - המלחמה והמשבר המדיני – לא נעסוק כאן.

במרכז הדיון שלנו יעמוד האתגר הפנימי שנחשף בעוצמה רבה בחודשים האחרונים:

אנשים מפונים מבתיהם בצפון ובדרום והממשלה לא מצליחה לתת מענה אפקטיבי. אנחנו נשמע אותם פה.

חיילי מילואים עוזבים את משפחותיהם כבר בפעם השלישית ולעומתם, יש מי שזועק – "נמות ולא נתגייס".

עלינו לקבוע חובת שירות לכל צעיר חרדי.

גיל מימוש השירות צריך להיות 20 לכל היותר. צה"ל צריך עוד חיילים צעירים בשירות משמעותי.

חרדים שלא יתגייסו – ישלמו מחיר כלכלי אישי. המדינה לא תמשיך לממן לימודים בישיבה ולהעניק הטבות אחרות למי שאינו מקיים את חובותיו.

תיקון השירות הציבורי –

זהו מהלך ארוך ומורכב, אבל הוא חייב להתחיל ממינויים מקצועיים ומהחזרת הנורמה ולפיה עובדי ציבור מקצועיים הם חלק מתהליך קבלת החלטות מקצועית וזכותם וחובתם להשמיע עמדה מקצועית ועצמאית, בדיון – ובפומבי.

לא עוד השתלטות פוליטית על מוקדי כוח בניסיון להסיט משאבים ציבוריים לטובת אינטרסים מגזריים.

למתן מענה לאתגרים אלה, שכמובן עוד דורשים פירוט והעמקה (וזה מה שנעשה פה) – נדרשת  הנהגה אמיצה.

אבל לא כל תיקון תלוי בפוליטיקה:

תוכנית "תלפיות", למשל, נולדה אחרי מלחמת יום הכיפורים בזכות שני פיזיקאים מהאוניברסיטה העברית שחלמו על תוכנית מצטיינים שתפתח חידושים טכנולוגיים לביטחון המדינה.

הם ראו למרחוק.

הם חלמו, פעלו והצליחו.

אבל שינויי מאקרו מחייבים התגייסות ממשלתית על בסיס תוכניות מדיניות מבוססות עובדות. ב-1985, למשל, ממשלת האחדות של המערך והליכוד הובילה את "תוכנית הייצוב הכלכלית" –

תוכנית שהייתה חזונית, אמיצה –

והזניקה את ישראל קדימה אחרי עשור של דשדוש כלכלי ואינפלציה משתוללת.

אם נתכונן כמו שצריך – רפורמות כאלה אפשריות גם היום.

לסיום,

אני מבקש להודות באופן מיוחד לפרופ' יוג'ין קנדל שעמד בראש הפורום הזה בשמונה השנים האחרונות – חלקן בשותפות עם פרופ' קרנית פלוג שתמשיך לשאת את המקל הלאה.

יוג'ין – למדנו ממך רבות. המחויבות האדירה שלך לכלכלה ולחברה בישראל היא מרשימה ואני בטוח שנמשיך לשתף פעולה גם בעתיד.

אני רוצה להודות גם לשותפינו מקרן טראמפ,

לארגון "בונים מחדש",

לקרן דוידסון על השותפות רבת-השנים בבניית המרכז לממשל וכלכלה,

ולקרן סינגר.

אני מודה לכל מי ששקד על ארגון הכנס:

ליושבת ראש הכנס פרופ' קרנית פלוג,

לחברי להנהלת המכון הישראלי לדמוקרטיה, יו"ר הוועד המנהל של המכון, מר אמיר אלשטיין

ולדפנה אבירם-ניצן מנהלת הכנס.

תודה מיוחדת מגיעה לכם, משפחת הורביץ:  דליה, ורד, חיים, דפנה.

בזמנים כאלה אנו מרגישים כמה חסרים לנו מנהיגים מסוגו של אלי זכרונו לברכה.

אני מאחל לכולנו כנס פורה ומוצלח.

צילום: עודד קרני