זו השנה ה-30 שאנו מתכנסים פה לדון באתגרי החברה והכלכלה. 30 שנים שבהן התפתחה תעשיית היי טק בעלת מעמד עולמי; וישראל התברגה במקום ה-19 בעולם בתוצר לנפש - למעלה מ-50 אלף דולר.

ישם עוד אתגרים אדירים, למשל הטיפול ביוקר המחיה, לצד הזדמנויות גדולות – וסדר היום של הכנס משקף אותם.

ועדיין, השנה, רבים מאוד מאיתנו שותפים לתחושה שעומד בפנינו אתגר מסדר גודל אחר. אתגר לאומי. קיומי. אתגר שאם לא נתמודד איתו כראוי, אז כל הרעיונות הטובים יהפכו לחסרי משמעות. עלינו לטפל במשבר החוקתי ובצורך להסדיר חוזה חברתי חדש.

בחצי השנה האחרונה קורה פה דבר מעורר השתאות. כמעט רבע מהאוכלוסייה, לפי הנתונים שלנו, משתתפים בפעולות מחאה. מיליונים יוצאים החוצה כדי להבטיח את החופש שלהם. את אורח החיים שלהם. את הדמוקרטיה! הם דורשים חוקה, או לכל הפחות הסדרה חוקתית, שתבטיח וודאות.  

והדרישה לשינוי לא מגיעה רק מכיוון אחד. רבים אחרים קוראים לתיקונים במערכת המשפט. כבר עשרות שנים, אנחנו במכון לדמוקרטיה, קוראים להסדרה חוקתית בהסכמה רחבה ומציעים דרכים מגוונות לטיוב המערכות. עכשיו, לראשונה, מסתמן שיש לנו שותפים רבים למשימה החיונית הזו.

דבר אחד ברור: אחרי 75 שנים של קיום מדינה יהודית דמוקרטית ללא כללי משחק מעוגנים, כבר אי אפשר לסמוך על "שיטת הסמוך". חברה מפוצלת ומדינה מאוימת כמו ישראל חייבת הסדרה חוקתית. וזה אפשרי. למרות הרגשות העזים. הפערים ניתנים לגישור. כ-70% מהציבור בעד כינון חוקה על בסיס עקרונות מגילת העצמאות.

אז בואו נקשיב לציבור! בואו נגיע להסכמות שיבטיחו שנוכל להמשיך לחיות יחד גם בעשורים הבאים. האיומים התכופים על המשך קידום החקיקה באופן חד צדדי – פוגעים בסיכוי להגיע להסכמה. אפשר לשנות מדיניות, אבל לא משנים את כללי המשחק בהיעדר הסכמה. היעדר הוודאות מאיים על הזכויות שלנו ובחודשים האחרונים למדנו שהוא גם פוגע בכלכלה.

בלי הסדרה חוקתית, לא תשוקם היציבות ולא תושב הוודאות למשק. ובכל יום שעובר כך - אנחנו משלמים מחיר. פחות השקעות. פחות תקבולי מיסים. פחות יזמים ופחות יזמות. השקל נחלש וכולנו משלמים את המחיר.

דוד בן גוריון הצליח להושיב את מאיר וילנר הקומוניסט עם הרב יהודה לייב-פישמן מנהיג תנועת המזרחי ועם בכור שלום שטרית איש מפא"י כדי לחתום על מגילת העצמאות. אין סיבה ששבעים וחמש שנים אחר כך לא נצליח לשבת אנחנו ולעצב יחד את דמותה היהודית ודמוקרטית של מדינת ישראל.

ביומיים הקרובים נדון במצב המשק ובשינויים הנדרשים בתחומים השונים על מנת להבטיח את השגשוג בעתיד. ואם יש משהו שהתחדד לי - הסדרה חוקתית חייבת לבוא יחד עם חוזה חברתי חדש. אלה שני היסודות ההכרחיים שיאפשרו לנו לכתוב ביחד את הפרקים הבאים של הנס הישראלי. הממשלה הנוכחית איננה אשמה בכך שרבים כל כך מקרב האוכלוסייה החרדית והערבית אינם משתתפים בשוק העבודה – אבל עליה מוטלת האחריות לתיקון.

בעשורים האחרונים אנחנו בעיצומם של תהליכים הרסניים שמתלכדים כעת עם מגמות דמוגרפיות. רוב הגברים החרדים אינם לומדים לימודי ליבה עד סוף התיכון. אלו שעושים זאת, לומדים לימודים חלקיים בלבד. יהיו לכך השלכות הרסניות על עתיד המשק.

תקציב המדינה שאושר, עומד להחריף את המגמות הללו באופן חסר תקדים. תקציב שמעביר מיליארדי שקלים למערכת חינוך, שאינה מחנכת אזרחים כך שיהיו מסוגלים להשתלב כראוי בשוק העבודה – פוגע קשות בעתיד של כולנו – וכפי שראינו – זו גם עמדת אנשי המקצוע של משרדך. גם כאן נדרשת מנהיגות אמיצה.

סבי, יוסף ליבס עליו השלום, תרגם לעברית את אפלטון:

הקברניט האמיתי... "חייב הוא לתת דעתו על תקופות השנה ושעות היום, ועל שמיים וכוכבים ורוחות וכל מה ששייך לאותה אומנות, אם עתיד הוא להיות לאמיתו של הדבר איש הראוי לשלוט באונייה" (פוליטיאה, ספר ו).

אז מה צריך לעשות הקברניט האמיתי? התקציב עבר אמנם, אבל העברה בפועל של התקציבים האדירים עליהם התחייבתם לציבור החרדי צריכה להיות מלווה בתנאים שיבטיחו תוצאות:

יש לחייב עמידה במבחני מיצ"ב – כולל במתמטיקה ואנגלית. יש להגדיל את מספר המפקחים ולחייב פיקוח גם על התכנים הפדגוגיים. ואלו רק שתי דוגמאות.

הנתיב ההרסני שעלינו עליו איננו גזירת גורל. עם חפץ חיים צריך לקחת אחריות על גורלו. והאחריות, כשר האוצר, היא עליך.

אדוני השר, על רקע היוזמות והאמירות של החודשים האחרונים, רבים מחו על כך שהזמנו אותך לדיוני הכנס. אבל אני מאמין, שגם ברגעים של מחלוקת, חשוב לשמור על שיח פתוח ומכבד.

מומחי מדיניות ואנשים מהשדה הכלכלי והחברתי הגיעו לכאן כדי להציג בפניך ובפני המנהיגות המקצועית של משרדי הממשלה, את החששות שלהם וכיוונים אפשריים להמשך. אני מקווה שלצד הדברים שתשמיע, אתה מגיע גם עם נכונות להקשיב ואף להשתכנע.

אני מבקש לסיים את דברי אליך במילותיו של מרדכי היהודי לאסתר: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". 

לבסוף, אני מבקש לומר גם מספר מילים על אלי הורביץ  שהכנס הזה נושא את שמו:

אלי היווה השראה לכולנו. אפיינה אותו היכולת להביט אל מעבר לאופק. איש של חזון ומעש. כשאני מציע שותפות סביב אתגרי היסוד של מדינת ישראל – זוהי מורשתו.

אני מודה לכל מי ששקד על ארגון הכנס: יושבי הראש - פרופ' קרנית פלוג ופרופ' יוג'ין קנדל, מנהלת הכנס - דפנה אבירם-ניצן, שותפי להובלת המכון - יו"ר הוועד המנהל אמיר אלשטיין ומייסד המכון והיזם של המפעל הזה – ד"ר אריק כרמון.

תודה לבני משפחת הורביץ היקרה. תודה גם לשותפינו בקרן דוידסון, בקרן טראמפ ובמשרדי הממשלה.

פירות עשייתנו ייצאו מן האולם הזה, לטובת כל אזרחי ישראל.

צילום: מיכל פתאל