זוהי השנה ה-29 בה אנו מקיימים את הכנס החשוב הזה, שיוצר נקודת-ממשק ייחודית בין הדמוקרטיה, הכלכלה והחברה הישראלית.

הכנס הזה הוא נקודת שיא בתהליך הכנה ארוך. דברי הפתיחה שהתכוונתי לומר אמורים היו להביא לידי ביטוי את התוצרים וההמלצות העיקריות של התהליך הממושך הזה. לצערי, אני נאלץ, מסיבות ברורות, להתמקד בגורם המרכזי שמערער את היציבות – הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לפזר את הכנסת.
אנחנו גולשים לתוך מערכת בחירות חמישית בתוך שלוש שנים!

עוד לפני המשבר הנוכחי ישראל הייתה בצמרת העולמית בכל הנוגע לקצב תחלופת השרים. כאשר שרים מתחלפים וממשלות נופלות, כמעט בלתי אפשרי לקבל החלטות. ודאי לא החלטות שלוקחות בחשבון את הטווח הרחוק ודורשות התמדה ביישום. וזה המאפיין של מרבית בעיות היסוד של המשק. הכנס הזה נועד לטפל באותן בעיות יסוד.

קבוצות העבודה, בשיתוף מומחים, חוקרים וגורמי ממשלה גיבשו המלצות ביחס להיערכות למשבר האקלים. לטיפול באתגרי שוק העבודה, בהזנקת המוביליות החברתית בהעלאת הפריון ועוד.

ההליכה לבחירות לא תקדם אף אחד מהנושאים הללו! ולא תייצר רעיונות חדשים. במקרה הטוב, ישראל תמתין לפחות חצי שנה עד להקמתה של ממשלה יציבה.
במקרה הפחות טוב, נגלוש גם למערכת בחירות שישית או שביעית. לכן, טוב שאנחנו פה! משימתנו – להכין כמה שיותר תכניות מעמיקות ומעשיות שיהיו זמינות למימוש ברגע שתהיה ממשלה יציבה. אני מבקש להדגיש, אין טעם בהליכה חוזרת לבחירות – מבלי שנשנה את השיטה הפוליטית. השיטה הנוכחית מאפשרת לחברי כנסת חסרי אחריות לקחת אותנו פעם אחר פעם לבחירות.

אזרחים שמתלבטים אם לקנות עכשיו דירה, משפחות שנאנקות תחת יוקר מחיה, עובדי ציבור שממתינים להכרעה ביחס להסכמי שכר – כל אלה לא מתעניינים בתסכולים של ניר אורבך או בכאבי הבטן של עידית סילמן וראיידה רינאווי זועבי. הם ציפו לראות ממשלה שעובדת עבורם. ולא להשקיף על כנסת שמתבוססת בעיסוק בעצמה.

לרגע היה נראה כאילו הממשלה שהוקמה הביאה לקצו את המשבר הפוליטי. אבל מסתבר שבישראל המפולגת קל מדי לפזר את הכנסת. ולחברי הכנסת המתחבטים בספסלים האחוריים של המליאה יש הרבה יותר מדי כוח לערער את יציבותה של המדינה.

ניתוח השוואתי של דמוקרטיות בעולם מעלה תמונה ברורה: בישראל, היד על הֶדֶק פיזור הכנסת קלה מדי. 13 מתוך 17 כנסות, שהתפזרו טרם זמנן, עשו זאת באמצעות חוק שכל מה שנדרש לו הוא רוב רגיל. זהו מצב יוצא דופן: מלבד בישראל, רק באוסטריה קיים מצב דומה. בשאר המדינות שנבדקו – כמעט בכולן – הפרלמנט לא מוסמך להחליט לפזר את עצמו לפני תום כהונתו. גם פיזור הכנסת בשל אי-העברת תקציב, קיים רק בישראל!

לכן, עלינו לטפל קודם כל בזה – אנחנו במכון הכנו הצעת חוק לתיקון השיטה, וניתן להעבירה תוך זמן קצר: לב ההצעה - שינוי מועד בחירות אפשרי רק ברוב של שני שלישים ומעלה. שינוי מבני זה יגרום לחברי הכנסת להבין שעליהם להסתדר בתוך הכנסת הנבחרת, להקים קואליציה יציבה, או לחילופין להקים ממשלות מיעוט תוך שהחלופה המועדפת תהיה להצביע עניינית על הצעות – וזאת משום שהאופציה של בחירות מוקדמות כבר לא קיימת.

אדוני שר האוצר, אני שמח ומודה לך על הגעתך לכאן. הוכחת בשנה האחרונה שאתה איש ביצוע. יחד עם הממשלה כולה – הבאתם את הצמיחה לשיא. צמצמתם את הגירעון. החזרתם מאות אלפי מובטלים לעבודה. והעברתם שורה של רפורמות. החזרתם את הממשלה לפסים של עשייה ותפקוד. אני מבקש ממך לשקול את היוזמה לתיקון השיטה כך שהממשלה הבאה שתוקם תחזיר את היציבות למדינת ישראל.

התכנסנו כדי לדון בכלכלת ישראל. אבל הכלכלה איננה אי בודד שמתנהל בנפרד מהמשטר. שלשום, בבחירות לנשיאות קולומביה, ניצח גוסטבו פטרו הקומוניסט את רודולפו הרננדז. "בחירה בין שני מנהיגים פופוליסטים לא כשירים", כך הגדיר זאת השבוע מגזין האקונומיסט. עד לפני עשור מדובר היה במדינה שהתנהלה באופן טוב יחסית. הכלכלה התפתחה, העוני הצטמצם, המצב האישי השתפר. אבל בשנים האחרונות הכלכלה שם נכנסה לקפאון והשחיתות גברה. את האכזבה מהמערכת הכלכלית, תרגמו הצעירים הקולומביאנים לאכזבה מהמערכת הדמוקרטית. יחד עם ההשתוללות הפופוליסטית ברשתות החברתיות – לדמוקרטיה שם לא היה סיכוי. בקולומביה, כמו במדינות אחרות באמריקה הלטינית, הכשלון הכלכלי וחוסר היציבות הביאו להקצנה ולעליית מנהיגות פופוליסטית. הכלכלה מכה בדמוקרטיה.

אנחנו לא רוצים להגיע לשם. בישראל אין חוקה. ולכן מדובר בדמוקרטיה יחסית שברירית. אנחנו חייבים להגן על הדמוקרטיה שלנו מפני פופוליזם ומפני אנשים קיצוניים. הדרך לעשות זאת עוברת גם בהבטחת קיומה של כלכלה מתפקדת. כלכלה ש"מספקת את הסחורה". לכן אנחנו כאן. עוסקים בסוגיות היסוד של המשק, של החברה, ושל הכלכלה הישראלית. לשמחתנו – והדבר הוכח פעם אחר פעם – להתכנסות זו יש השפעה ישירה על עיצוב המדיניות ועל גיבוש רפורמות חיוניות למשק:
1. הקמת מנהלת המעסיקים – התחילה כאן.
2. חוק האקלים שאישרה הממשלה – נולד בדיוני הצוותים כאן.
3. מפת דרכים רגולטורית למשקיע – פרויקט ארוך שנים שהגיע לסיומו השנה.

לסוגיות ליבה נוספות אני מקווה שנגיע בעתיד הקרוב: משבר הדיור, שדרוג התשתיות הפיזיות, רפורמות נוספות בשירות הציבורי – לכל אלה קשר ישיר ליצירת מערכת כלכלית חזקה – וזהו גם צורך חיוני לחיזוק תשתית הדמוקרטיה.

אדוני שר האוצר, אני אומר לך, ולבכירי משרדך: אנחנו שותפים באתגר הזה.

אלי הורביץ, שעל שמו הכנס הזה, היווה השראה לכולנו. אפיינה אותו היכולת להביט אל האופק. איש של חזון ומעש. כשאני מציע שותפות סביב אתגרי היסוד של מדינת ישראל – זוהי מורשתו.

לסיום, קראתי לאחרונה בספרו החדש של מנכ"ל חברת 'פייזר', אלברט בורלא – "המירוֹץ לחיסון". המוטו המרכזי שלו בפיתוח חיסון-הבזק לקורונה הוא שמצוינות לעולם אינה מקרית; המזל מאיר פנים למי שהתכוננו לבואו.

הדור הרביעי של הישראלים - הדור שלנו - זקוק לאופק של השראה, תקווה וּמצוינות. צו השעה הוא ביצור ערכי הדמוקרטיה, טיפוח מצוינות בכל תחומי החיים, התחדשות מתמדת, רתימת כלל מגזרי החברה לטובת האינטרס הציבורי, ויצירת כלכלה אחת משגשגת.

אני מודה לכל מי ששקד על ארגון הכנס, יושבי הראש: פרופ' קרנית פלוג ופרופ' יוג'ין קנדל, מנהלת הכנס דפנה אבירם-ניצן. שותפי להובלת המכון - יו"ר הוועד המנהל אמיר אלשטיין. תודה לבני משפחת הורביץ היקרה – דליה, ורד, חיים, דפנה, [ליאור ואסתר]. שותפינו בקרן דוידסון, בקרן טראמפ ובמשרדי הממשלה.

תודה למשתתפי הדיונים במושבים השונים ובקבוצות העבודה. פירות עשייתנו ייצאו מן האולם הזה, לטובת כל אזרחי ישראל.