המדינה האסטרטגית 2048: כיצד מטמיעים תכנון אסטרטגי ארוך טווח בישראל? | טיוטה

מדינת ישראל ניצבת בתקופה מכרעת בה נדרשות הכרעות רבות על אופייה העתידי. בין היתר נדרש קפיצת מדרגה ביכולות התכנון האסטרטגי ארוך הטווח. תכנון אסטרטגי איננו רק פעולה טכנית, בהיעדר "מצפן" ארוך טווח, קשה הכריע בין ערכים וכיוונים שונים ולאור אי־היציבות הפוליטית נופלים לאחת משתי המלכודות המרכזיות: (1) היעדר הכרעה או עיסוק בשאלות רגישות; או (2) לנסוע לכפות החלטות באופן גורף וחד צדדי. אין בכוונתו להציע מתווה קונקרטי להכרעות, למעשה מחקר זה מתמקד דווקא בתשתיות המבניות, התהליכים ושגרות העבודה הנדרשים ליצירת "מדינה אסטרטגית" לקראת שנת המאה של ישראל. מדינה אסטרטגית מוגדרת כמדינה המאמצת גישה מערכתית לניהול ענייניה הלאומיים, תוך התמקדות בראייה ארוכת טווח. היא מושתתת על שלושה נדבכים מרכזיים: (1) תכנון מקיף — גיבוש חזון משותף, תעדוף יעדים וקביעת דירקטיבות ברורות; (2) אינטגרציה מוסדית — יצירת מנגנוני תכלול אפקטיביים אופקיים (בין משרדים), אנכיים (בין רמות ממשל) ורוחביים (בין־מגזריים); (3) מיקוד ארוך טווח — אימוץ אופק תכנון החורג מעבר למחזור בחירות בודד, תוך התמודדות עם הטיית ההווה.

ממצאים אמפיריים מצביעים על מתאם חיובי (r=0.86) בין איכות מוסדות התכנון האסטרטגי לבין ביצועי המדינות בקרב מדינות ה־.OECD באופן לא מפתיע, המדינות המובילות הן סקנדינביה (דנמרק, פינלנד ושוודיה) ושווייץ, בעוד ישראל ממוקמת קצת מתחת לממוצע ה־.OECD מיפוי המצב הקיים בישראל חושף שלמרות קיומם של מוסדות רבים (המועצה הלאומית לכלכלה, המל"ל, אגפי תכנון במשרדים ועוד), הם פועלים בפרגמנטציה גבוהה, ריבוי תוכניות (תוכניות לאומיות, תוכניות חומש, תוכניות אסטרטגיות משרדיות ותוכניות אב) ללא מנגנון תכלול יוצר כפילויות ופערים.

המחקר מזהה פער רלוונטיות מדאיג בין המנגנונים הקיימים על הנייר לבין יישומם בפועל. ועדות ורפורמות רבות הציעו שיפורים במנגנוני התכנון האסטרטגי, אך רק כשליש מההמלצות יושמו באופן מלא. בולט במיוחד היעדר היישום של החלטת ממשלה 5208 משנת ,2012 שביקשה למסד את יכולות הממשלה בגיבוש וניהול אסטרטגיה כלכלית־ חברתית ארוכת טווח. האתגרים המרכזיים שעלו מהמחקר כוללים: קשב נמוך של הדרג הפוליטי לתוכניות אסטרטגיות בשל נטייה להעדפת טווח קצר; היעדר מנגנונים מעוגנים בחקיקה; פער בין תהליכי התכנון ללוח הזמנים של תקצוב המדינה; חוסר תיאום בין־משרדי ועבודה בסילואים; היעדר מועצה/גוף מייעץ רב־מגזרי; פיצול מרכז הממשל בין יחידות שונות ללא שגרות עבודה משותפות; אוריינות עתיד נמוכה והיעדר מנגנונים מובנים לסריקת אופק ופיתוח תרחישים. הלוח מטה ממפה את האתגרים המרכזיים במנגנוני ותהליכי תכנון אסטרטגי ארוך טווח:

במסגרת גיבוש המלצות להתמודדות עם אתגרים אלו, המחקר כולל בנצ'מרק בינלאומי מקיף, שממנו עולה כי מדינות מובילות פיתחו מנגנונים שונים להתמודדות עם אתגרים דומים: החל ממיסוד חוקי של מוסדות תכנון (פינלנד), דרך הקמת גופים ייעודיים במרכז הממשל (בריטניה, סינגפור,) ועד לפיתוח מסגרות להיוועצות רב־מגזרית (דנמרק) וליצירת גופים עצמאיים לחשיבה ארוכת טווח (קרן SITRA בפינלנד).

המלצות המדיניות הותאמו למציאות הישראלית ומאורגנות בארבעה רבדים:

1. דירקטיבה. חיזוק המסגרת החוקית באמצעות חקיקת חוק תכנון אסטרטגי ארוך טווח והעיגון הסטטוטורי של המועצה הלאומית לכלכלה וחברה; עידוד אחריותיות והיוועצות על ידי חיזוק אתוס השירות הציבורי המקצועי.
   
   
2. מבנים. הקמת ועדה מייעצת ציבורית רב־מגזרית; מיסוד אגף "היפכא מסתברא" במועצה הלאומית לכלכלה לאתגור הנחות יסוד וזיהוי מגמות; מיסוד צוות בכיר לניהול אסטרטגיה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושותפות של גופי תכנון המרכזיים (בראשם המל"ל והמועצה הלאומית לכלכלה וחברה).
   
   
3. תהליכים. חיזוק מנגנוני הפיקוח הפרלמנטרי באמצעות חיוב דיווח שנתי לכנסת; הטמעת רובריקה של "ניתוח השפעות אסטרטגיות ארוכות טווח" בכל הצעת מחליטים והצעת חוק ממשלתית.
   
   
4. פרקטיקות שוטפות. פיתוח תפיסת הפעלה לאוריינות עתיד בשירות הציבורי; חיזוק המחקר הממשלתי ופיתוח סטנדרט אחיד להערכה ומדידה; הקמת פורטל פנים־ממשלתי לשיתוף ידע ומניעת כפילויות.

לסיכום, ניתן לאפיין את יכולות המדיניות האסטרטגית של ישראל כ"אות מתה" — הוראות ונהלים קיימים אך אינם מיושמים בפועל. האתגר העומד בפני ישראל אינו רק לאמץ פרקטיקות חדשות, אלא לחולל שינוי תפיסתי עמוק שיאפשר התאמה אמיתית למציאות המשתנה. דווקא בתקופת משבר דהיום, שנה וחצי אל תוך המלחמה ופילוג עמוק בעם, עשוי להיפתח חלון הזדמנויות לשינוי מערכתי. הטמעת המלצות המחקר תאפשר לישראל לפתח חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח, לחזק את החוסן הלאומי, ולהתמודד טוב יותר עם האתגרים המורכבים העומדים בפניה לקראת שנת המאה.