תרבות דמוקרטית, כרך 4-5

כמדינה שנולדה היישר אל תוך המלחמה, והווייתה טבועה מאז ומאילך בחותם של פעילות צבאית מסוג זה או אחר, ישראל משמשת לעיתים קרובות דוגמה ל"אומה מגויסת" בגלגולה המודרני.

אכן, בשום דמוקרטיה אחרת לאחר מלחמת-העולם השנייה אין הצבא חודר לתחומים כה רבים של חיי הציבור: לכלכלה, לפוליטיקה, למינהל ולתרבות.

צבא ההגנה לישראל (צה"ל) לא היה מעולם, בשום שלב בהתפתחותו, כלי-שרת למדיניות הממשלה ותו לא, דהיינו, גוף ממודר בצורה נוקשה ואחראי אך ורק לענייני ביטחון המוגדרים באופן צר. אדרבה, צה"ל חתר בהתמדה להציג תדמית של "צבא העם", שאנשיו מעורים היטב, על בסיס יומיומי, בעצם המרקם של חיי האומה, וכוחו נשען על המוני האזרחים המאיישים אותו.

 יחסי הקרבה שנוצרו בין צה"ל לבין החברה הישראלית התקבעו זה מכבר כנורמה. אי-לכך, כמעט כל ניתוח זמין של היחסים בין החברה לצבא בישראל יוצר רושם שמדובר בהרמוניה בלתי-פוסקת. התפיסה הקונוונציונלית גורסת כי ההערכה כלפי צה"ל היא המרכיב העיקרי ב"דת האזרחית" של מדינת ישראל והמאפיין העיקרי בזהות הישראלית. מקרים ארעיים של עימות בין הצבא לחיים האזרחיים, בוטים ככל שהיו, נחשבו עד כה לסטיות מהנורמה, ובכל מקרה הצטמצמו תמיד לשוליה של הקשת הציבורית. במרכז הרחב של החיים הציבוריים בישראל היו הדיונים על תפקידו של צה"ל בחברה הישראלית אפופים הילה של קונסנזוס מהותי, וניכרה בהם הסכמה בסיסית באשר למטרתה של המערכת הצבאית, למקום המרכזי שהיא תופסת באתוס הלאומי ולזכות הבכורה שלה בהקצאת משאבי המדינה, האנושיים והחומריים כאחד.

אווירה זו בלטה במיוחד לנוכח הפילוג שהסתמן בתחומים אחרים של חיי האומה. למן קום המדינה (ולפרקים עוד קודם-לכן) עוררה המדיניות הלאומית בתחומי החינוך, הרווחה החברתית, ההיערכות הבינלאומית, העלייה וענייני דת ויכוחים ופולמוסים שרובם התנהלו ברוח של מחלוקת אידיאולוגית סוערת. אולם עימותים אלה פסחו על צה"ל. גם כאשר לא התנהלו פעולותיו בחסותה של צנזורה חמורה, כפי שהיה נהוג בדרך-כלל, הן היו מוגנות מפני בדיקה ציבורית קפדנית בזכות ההערכה כלפיו. בקולנוע, בספרות, בתיאטרון, בשירה ובזמר הצטייר צה"ל כמגן האומה וכמאגר של טוהר המידות הלאומי. אם נוסיף לכך את הישגי הצבא בשדה-הקרב, במיוחד במהלך מלחמת ששת הימים (1967), נקל להבין כיצד זכה במעמד ציבורי שגבל לעיתים קרובות בפולחן של הערצה.