הערות לסדר/ הפרולֶטָר של ארגון ניצולי השואה
הוא היה הלוחם מספר אחת למען זכויות ניצולי השואה – ישיר, עממי, תמיד עם להט ותמיד ענייני. יאיר שלג על נח פלוג ז"ל, שהלך השבוע לעולמו.
בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו נח פלוג, יו"ר מרכז הארגונים (ארגון הגג) של ניצולי השואה בישראל. בן 86 היה במותו. למרות גילו הייתי מופתע למדי כשהתבשרתי על כך: פלוג נראָה תמיד בעיניי מאותם אנשים מוצקים, הזן של שמעון פרס, שעושים רושם שיחיו בקרבנו לנצח.
לא הייתי כמובן ידיד אישי שלו: חצצו בינינו 40 שנים, ובעיקר שני סיפורי חיים שונים: הוא יליד פולין וניצול של כמה מחנות השמדה, ואילו אני צבר, אמנם בן של ניצול, שזכה לילדות מאושרת מול חופי הים התיכון. אך במשך ארבע שנים, 1999–2002, זכיתי להכיר את האיש הזה מקרוב למדי, במסגרת תפקידי אז ככתב "הארץ" לענייני העולם היהודי. באותה עת סיקרתי את המאבקים הגדולים למען השבת הרכוש היהודי הגזול ממדינות אירופה ולהשלמת הפיצויים גם מגרמניה עצמה. פלוג כמזכ"ל מרכז הארגונים, בצדו של משה זנבר כיושב ראש, הובילו את המאבקים הללו. מתוך היכרותי אותו למדתי להעריך מאוד, ואפילו לאהוב, את האיש הזה.
פלוג היה הלוחם מספר אחת למען זכויות ניצולי השואה מול הגורמים השונים: מול ממשלת גרמניה, שכבר סברה שסגרה את "תיק פיצויי השואה" אך נתבעה לפתוח אותו מחדש בעקבות האיחוד עם המזרח; מול מדינות מזרח אירופה שעם נפילת הקומוניזם ולאור רצונן להיות חלק מן המערב הדמוקרטי נתבעו לפצות גם על הרכוש שנגזל בתוכן ומעולם לא הוחזר לבעליו; מול ממשלות מערב אירופה, הבנקים וחברות הביטוח באותן מדינות, שהופתעו לגלות שהיהודים באו לתבוע את רכושם הגזול גם מהמדינות שנחשבו בעצמן קרבנותיו של היטלר; ולמרבה הבושה, גם מול ממשלת ישראל ובנק לאומי, שלא מיהרו לטפל בפיצוי על רכושם האבוד של נספי השואה שהוחזק גם כאן, מימי המנדט הבריטי ואילך.
אמנם זנבר, שבעבר כיהן כנגיד בנק ישראל, מילא באותם ימים את התפקיד הבכיר ביותר בארגון והוביל את המאבקים הראשונים והמכריעים בכל התחומים האלה, אך פלוג תמיד היה הרוח החיה, ובעיקר הנשמה, של הארגון. ביני לביני הגדרתי את זנבר "איש החברה הגבוהה", האיש המחויט, הפנים הייצוגיות, והנושא ונותן הקשוח; ואילו פלוג היה בעיניי ה"פרולטר": איש פשוט, ישיר, עממי, איש הלהט שלא יוותר עד הרגע האחרון גם על הסעיף השולי ביותר שעשוי להועיל במשהו לניצולים – לך ואלנסה של הניצולים. כעיתונאי קל היה לי להבחין בהבדל ביניהם: לעומת זנבר הקשה להשגה, פלוג מיהר תמיד להחזיר טלפון ואף ליזום פניות בעצמו, להגיב על ידיעה ולהשקיע עוד קצת בשכנוע בצדקת עמדתו. אדם בגובה העיניים.
באחת ההזדמנויות גולל לפניי את תלאות השואה שלו: סיפור של התגלגלות ארוכה, נוראה, בין מחנות שונים (בין שאר תפקידיו הוא כיהן גם כנשיא העולמי של ארגון ניצולי אושוויץ, שטיפל כמובן גם בניצולים לא יהודים). אינני זוכר את רוב הפרטים, אך תחושת ההתפעלות שחשתי זכורה לי היטב: התפעלות מכוחו של האיש הזה לעמוד בסבל שפקד אותו, להתגייס עם עלייתו ארצה לשירותה של מדינת ישראל הצעירה (הוא עבד ככלכלן בשירות הממשלתי במשך שלושים שנים), ולגייס את עצמו מחדש לטובת מאבק הניצולים בגיל שבו אנשים כמותו, בוודאי אלה שידעו מסלול חיים דומה, מייחלים לצאת לפנסיה ולבלות בחיק המשפחה שהקימו.
לא תמיד ראינו עין בעין. התנהל בינינו אפילו ויכוח עקרוני לאורך כל הדרך: הוא, כמו שאר עמיתיו בארגון, סבר שכל הרכוש הנטוש של הנספים, שיורשיהם לא יימצאו, צריך לעבור לטובת הניצולים ולהיזקף לזכותם. אני טענתי שהשואה אינה רק אסונם הפרטי של כמה מיליוני נספים וניצולים, אלא היא בראש ובראשונה ניסיון להשמדת העם היהודי כולו. לפיכך תמכתי בעמדת "ועידת התביעות" (הארגון היהודי הבינלאומי שניהל משנות החמישים ואילך את המשא ומתן מול גרמניה), ולפיה חלק ניכר מהרכוש הנטוש צריך לעבור לטובת מטרות יהודיות כלליות, ובראשן חינוך יהודי (כביטוי להמשכיות העם היהודי) והנצחת השואה. כיוון שכתבתי גם מאמרי דעה ב"הארץ" בעניין זה, היה חשוב לו לשכנע אותי בצדקתו. לזכותו ייאמר שתמיד עשה זאת מתוך כבוד ומתוך להט אדיר. יתרה מכך, תמיד דיבר ופעל באופן ענייני: הן במגעיו עם ממשלת גרמניה ועם הבנקים וחברות הביטוח שגזלו את רכוש הנספים, מגעים שמטבע הדברים היה בהם ממד רגשי לא פשוט; והן, להבדיל, כשנדרש להסביר לניצולים מדוע תביעה זו או אחרת אינה ראלית.
נסיבות משפחתיות מצערות מנעו ממני להגיע להלווייתו של פלוג, ואפילו לא לימי השבעה. יהיו נא אפוא השורות האלה סוג של אבן זיכרון על קברו, ומילות הספד לזכרו.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.