ריבוי קולות או קול אחד: על חופש הביטוי ויחסי רוב-מיעוט בשנה היוצאת
קללת השנה היוצאת טמונה בניסיונו של השלטון למשטר את החברה ואת חופש המצפון, הדעה והביטוי, במגמה לייצר קול אחד במקום לטפח את ריבוי הקולות והגוונים. מרדכי קרמניצר ושירי קרבס מקווים שבשנה הבאה תדחה החברה הישראלית, ובראשה כנסת ישראל, את דגם המדינה בעלת הצביון הטוטליטרי, הרודפת והנרדפת. במקומה הם מקווים שהיא תבחר במתכונת של מדינה פתוחה וחופשית, בטוחה בעצמה, מאירת פנים ומעודדת קולות רבים ושונים זה מזה.
קיומה של דמוקרטיה מושתת על ריבוי מפלגות ודעות ועל חופש הביטוי, המחשבה וההתאגדות. כדי לקיים את אלה נדרשות לגיטימציה לריבוי תפיסות של המציאות וסובלנות כלפי רעיונות ופעילויות המנוגדים לעמדת הרוב. בשנה החולפת חלה הידרדרות קשה בשני מדדים אלה - הן בזירה הציבורית-חברתית והן בפעילות הפרלמנטרית בכנסת. פעם אחר פעם הניחו חברי הכנסת על שולחן המליאה הצעות חקיקה המבקשות לכרסם בחופש הביטוי המוגן ובאפשרות להביע דעות ורעיונות שאינם נחלת הכלל.
כך למשל ב-26 באפריל 2010 הניחו יותר מעשרים חברי כנסת על שולחנה של הכנסת את "הצעת חוק העמותות", האוסרת לרשום עמותה או מחייבת את פירוקה של עמותה קיימת "אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה מוסרת מידע לגורמים זרים או מעורבת בתביעות משפטיות בחו"ל, כנגד בכירים בממשל בישראל ו/או קצינים בצה"ל, בגין פשעי מלחמה". ההצעה אינה מוגבלת למידע שקרי וחלה לכן גם על מידע אמתי, לרבות מידע שנמסר לרשויות בישראל ולא טופל. מבחינה עקרונית תכליתה של ההצעה אינה ראויה: אי אפשר להצדיק איסור על מסירת מידע לגורם בישראל או מחוצה לה בנוגע לפשעים שיש להם היבט בין-לאומי מובהק. גם מבחינה מעשית קשה לאפיין את ההצעה בתבונה רבה. במקום לוודא שננקט הצעד האחד, החוקי והיעיל למניעת הליכים פליליים נגד בכירים ישראלים מחוץ לישראל - מיצוי הליכי החקירה הפלילית בישראל - מוצע ללכת בדרך לא דרך של הסוואת האמת וסתימת פיות. מבחינה נורמטיבית המסר העולה מן ההצעה הוא עוינות כלפי המשפט הפלילי הבין-לאומי, שהתפתחותו הדרמטית מאז מלחמת העולם השנייה היא מאמץ להפיק לקחים מזוועות המלחמה ההיא ומן השואה שפקדה את העם היהודי. מהבחינה המוסרית ההצעה מבטאת סטנדרט כפול: אף שישראל רואה בחומרה פשעי מלחמה המבוצעים נגדה, היא אינה מתייחסת בחומרה שווה לפשעי מלחמה שמעורבים בהם בכירים ישראלים. אפילו מזווית ראייה פטריוטית צרה אין דופי בעמדה הרואה בחומרה רבה פשעי מלחמה ופועלת להבטיח שהאחראים להם ייתנו את הדין על מעשיהם בישראל או מחוצה לה. ואולם גם הסבורים שבשום מקרה אין זה ראוי "לכבס כביסה מלוכלכת" מחוץ למדינה, אינם רשאים בדמוקרטיה לכפות עמדה זו על הסוברים אחרת.
עוד דוגמה להצעת חוק המבקשת למנוע באמצעות איסורים חקוקים פעילות חברתית-ציבורית לגיטימית כשהיא לעצמה מצויה ב"הצעת חוק איסור הטלת חרם", שהגישו כמעט רבע מכלל חברי הכנסת לפני שבועות אחדים, ועברה קריאה טרומית במליאת הכנסת ב-14 ביולי 2010. הצעת חוק זו אוסרת ליזום חרם על אדם מחמת קשריו עם מדינת ישראל או עם היישובים בשטחים, לעודד השתתפות בחרם כזה, או אף לספק סיוע או מידע במטרה לקדם חרם כזה, ובכלל זה חרמות על סחורה המיוצרת בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. כן קובעת הצעת החוק קנס של עד 30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק כלשהו בגין הפרת החוק. כקודמתה, גם הצעת חוק זו מבקשת למנוע ולדכא ביקורת על מדיניות הממשלה - ביקורת שהיא ליבתו של חופש הביטוי המוגן. אמנם, חרם הוא אמצעי ביקורת חריף ופוגעני במיוחד, ובנסיבות מסוימות השימוש בו עשוי להיות פסול (למשל כאשר הבסיס להחרמה הוא גזעני). עם זאת, אין בסיס לפסילה גורפת שלו, ויש מקרים שבהם מוצדק לעשות בו שימוש. העובדה שביטוי מסוים או דרך מסוימת של ביטוי מרגיזים ומקוממים אינה מצדיקה לאסור אותם, ובדיוק מצבים מעין אלה הם מבחן האמת של הזכות לחופש הביטוי. לכן ההתנגדות לשימוש בחרם - ויש טעמים טובים להתנגדות כזו - צריכה לבוא לידי ביטוי בזירת השיח הציבורי ולא באמצעים כוחניים של חקיקה אוסרת. יתרה מכך, כמו קודמתה גם הצעה זו אינה עומדת במבחן השכל הישר: היא יוצרת את הרושם המוטעה שבישראל קיימת תופעה רחבה של קוראים לחרם שעה שמדובר במעטים בלבד, ובכך היא מעצימה את כוחם. בה בעת היא מספקת תחמושת מסוכנת לגורמים שמחוץ לישראל הפועלים להחרמתה.
נואלת במיוחד היא המגמה - הבאה לידי ביטוי בשורה של הצעות חוק - לתבוע הצהרת אמונים למדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר לכפות על הערבים הישראלים לעשות שקר בנפשם ולהזדהות עם מה שמדיר אותם ומתנכר להם, או להיות מגורשים מן המרחב הפוליטי, הציבורי והתרבותי. יש לזכור כי הצעות אלה אינן מוצעות בחלל ריק, אלא על רקע הצעות חוק אחרות הפועלות לשלילת זהותו של הציבור הערבי בישראל והמבקשות לעורר רגשי איבה ועוינות בין ערבים ליהודים. כזאת היא למשל "הצעת חוק הנכבה", המטילה עיצומים על עמותה המציינת את יום העצמאות כיום אבל. כיהודים, כבנים ובנות לעם שסבל מניסיונות לכפות עליו זהות לא-לו, היה עלינו להיות רגישים במיוחד שלא להפעיל כפייה דומה על אחרים. התומכים בהצעות אלה אינם רוצים להבין שדמוקרטיה ישראלית ללא אזרחים ערבים פעילים ומשתתפים, בכל הרמות ובכל הזירות, אינה דמוקרטיה.
קללת השנה היוצאת היא בניסיונו של השלטון למשטר את החברה ואת חופש המצפון, הדעה והביטוי במגמה לייצר קול אחד, במקום לטפח את ריבוי הקולות ואת גיוונם. השנה הבאה עלינו לטובה - כך אנו מקווים - תהא שנת הכרעה, שכן על הכף מוטלים גורלה של הדמוקרטיה הישראלית ואופייה של ישראל כמדינה יהודית. יש לקוות כי החברה הישראלית, ובראש ובראשונה כנסת ישראל, תדחה את הדגם של מדינה בעלת צביון טוטליטרי, חשוכה, מפוחדת, רודפת ונרדפת ותבחר במתכונת של מדינה פתוחה וחופשית, בטוחה בעצמה, מאירת פנים ומעודדת קולות רבים ושונים.
פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתמחה במשפט בין-לאומי באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.
* המאמר פורסם בעיתון 'גלובס' בתאריך 5.9.2010
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שכתבו עמיתי המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנה החדשה.
למאמרים נוספים לקראת השנה החדשה
עוד בנושא
מאמרים בנושא
מרדכי קרמניצר ושירי קרבס, הציבור הערבי על הכוונת של הכנסת, 16.8.2010