על העכשווי והחשוב במשטרת ישראל
הסוגיה של יחסי משטרה-חברה ערבית היא מורכבת ורגישה. יחסי משטרה-מיעוט הם, בדרך כלל, טעונים. אם אין משקיעים מאמצים מיוחדים במערכת יחסים זו עלולות להיווצר הן במשטרה והן בקרב המיעוט עמדות שליליות הדדיות, שעלולות להביא לאירועים של אלימות קשה, כפי שהתרחשו באוקטובר 2000. במרקם היחסים החיובי, ההולך ונרקם, בין המשטרה לבין האוכלוסייה הערבית טמון פוטנציאל ליחס אחר, טוב יותר, בין האוכלוסייה הזו לבין הממסד הישראלי. תחושה חיובית מבוססת מציאות של האזרחים הערבים כלפי המדינה ורשויותיה היא טובה להם. היא טובה לכולנו.
ביום שני השבוע היו שמתחו ביקורת על השתתפות המפכ"ל ומפקדים בכירים במשטרה ביום עיון שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה יום קודם; וזאת, בעיצומם של ימים סוערים מבחינת הסדר הציבורי והמשטרה.
כמי שהשתתף בדיון והיה שותף בהכנתו, אני מבקש להביע דעה שונה.
מדובר במפגש חמישי של פורום משטרה-חברה, שהוקדש לנושא - שותפות ושקיפות ביחסים בין המשטרה לבין החברה הערבית. השתתפו בו מלבד מפקדי המשטרה, מנהיגי ציבור ערבים, נציגי משרדי ממשלה שונים, פעילים בחברה האזרחית ואנשי אקדמיה.
הסוגיה של יחסי משטרה - חברה ערבית היא מורכבת ורגישה. יחסי משטרה - מיעוט הם, בדרך כלל, טעונים. כאן מדובר באוכלוסייה שהיא, בעת ובעונה אחת, מיעוט לאומי- תרבותי, מיעוט פוליטי ומיעוט פריפריאלי הסובל מעוני. אם אין משקיעים מאמצים מיוחדים במערכת יחסים זו עלולות להיווצר הן במשטרה והן בקרב המיעוט עמדות שליליות הדדיות, שעלולות להביא לאירועים של אלימות קשה, כפי שהתרחשו באוקטובר 2000.
מהדיונים בפורום עלו תובנות חשובות רבות. אציג אחדות מהן. אחת הינה כללית. מסתבר כי ההערכה החיובית כלפי תפקוד המשטרה בקרב מי שהיה להם מגע עם המשטרה - יהודים וערבים כאחד - גבוהה באופן מוחלט וגבוהה בהרבה מההערכה הכללית כלפיה. ברור שהערכה מבוססת התנסות היא יותר משמעותית מהערכה שאינה כזו. זהו אתגר משטרתי וחברתי לקרב את ההערכה הכוללת להערכה המבוססת.
התובנה העיקרית הנוגעת בעיקר לאוכלוסייה הערבית היא שקיימת בקרב אוכלוסייה זו נכונות גבוהה לשותפות עם המשטרה, לנוכחות משטרתית, לקבלת מידע מהמשטרה ואף לסיוע התנדבותי למשטרה. מתברר כי הגישה שהייתה רווחת בקרב הציבור הערבי - של ניכור כלפי המשטרה והתנגדות לנוכחות שלה – השתנתה. התברר כי במקום שבו אין משטרה - פורחת העבריינות באין מפריע. אין במציאות תחליף, וגם אסור עקרונית שיהיה, תחליף לאכיפת החוק המשטרתית. לכן, חייבת להיות נוכחות משטרתית ביישובים הערביים. לשם עמידה ביעד יש להעמיד לרשות המשטרה משאבים שיאפשרו לה להגביר את השיטור ביישובים הערביים. נדרשת הקמה ופתיחה של תחנות משטרה נוספות ביישובים ערביים. ועם זאת, אין בכך די. המשטרה, גם כשהיא נוכחת, הינה חסרת אונים ללא עזרה של הציבור , ללא נכונות אזרחים להתלונן, לדווח על עברות שבוצעו או העומדות להתבצע, וכמובן - להעיד. נכונות כזו נתרמת על ידי סוג מסוים של עשייה משטרתית - המכוונת לשרת את האזרחים, שהיא במהותה קהילתית, מכבדת ומשתפת. היא מחייבת את המשטרה להכשרת השוטרים לשירות של אוכלוסייה רב תרבותית, תוך הכרה של הקודים התרבותיים המיוחדים לקבוצות השונות בחברה הישראלית. היא מחייבת יכולת של המשטרה להתאים את מתכונת הפעולה שלה לאופי המיוחד של היישוב שבו היא פועלת, כדי להבטיח פעולה משטרתית מותאמת ומושכלת. אין די, לשם כך, בהכרת המאפיינים המיוחדים של הקבוצה בכללותה. האוכלוסייה הערבית איננה הומוגנית, ומתן שירותי משטרה לה מחייב הכרה של הקבוצות השונות מהן היא עצמה מורכבת. אתגר קשה במיוחד מהוות הערים המעורבות. ביטחונם האישי של התושבים ואיכות החיים ביישוב בנויה על אחדות המטרה ועל שותפות אמת בין המשטרה לבין הקהילה לשם השגת המטרה של הכנעת העבריינות. מחויבות משותפת לאפס סובלנות כלפי אלימות - תוכל לאלימות.
במסגרת המאבק בעבריינות נודעת חשיבות מיוחדת לעבריינות הנוער. זהו שלב בחייו של אדם שבו התערבות נכונה עשויה להחזיר את החוטא אל דרך הישר. הסיכוי לעשות זאת באנשים מבוגרים הוא קטן לאין ערוך. עבריינות של נוער באוכלוסייה הערבית היא במידה רבה פרי באושים של העדר השקעה מספקת בחינוך, בטיפול בנושרים ממערכת החינוך, בשירותי הרווחה ובמסגרות מגוונות לפנאי. תשתית ירודה שהיא סביבה מעודדת עבריינות, שעמום, חוסר מעש, דגמי חיקוי שהם עבריינים מצליחים המסתובבים ברחובות - ממריצים צעירים ערבים לעבריינות. נדרש שיתוף רב זרועי ורב תחומי כדי לטפל בנוער בסיכון. במציאות הקיימת מוטל על המשטרה לחרוג מתפקידה הצר, לקחת מנהיגות ולזמן יחד את כל הגורמים הרלבנטיים ביישוב כדי לעקוב אחר נוער בסיכון ולמצוא דרכים הולמות להפחתת הסיכון. השקעה של זמן, מאמץ ומשאבים בשלב הזה - היא עתירת תשואה. כל נפש צעירה שניתן להציל היא עולם ומלואו, מבחינת היחיד ומבחינת החברה בכללותה.
במרקם היחסים החיובי, ההולך ונרקם, בין המשטרה לבין האוכלוסייה הערבית טמון פוטנציאל ליחס אחר, טוב יותר, בין האוכלוסייה הזו לבין הממסד הישראלי. תחושה חיובית מבוססת מציאות של האזרחים הערבים כלפי המדינה ורשויותיה היא טובה להם. היא טובה לכולנו. יש לקוות שהצורך לטפח את היחס הזה, יעמוד לנגד עיניהם של מפקדי המשטרה שיטפלו בהפגנות של ציבור ערבי. בטיפול בלתי רגיש יש סיכון חמור לקלקל במחי יד מאמצים מתמשכים חיוביים ומועילים.
מפכ"ל קל דעת ופופוליסט היה עלול לבטל, בימים אלה, את הפורום שהושקעו בו שבועות ארוכים של הכנה. מפכ"ל רציני ואחראי יודע להעדיף את הפרספקטיבה האסטרטגית ארוכת הטווח על פני השוטף, את החשוב על פני העכשווי - המצטלם היטב, את טיפול השורש בבעיות על פני השליית הציבור בדבר פתרונות קסם מידיים. כך נהג יוחנן דנינו ביום שני השבוע.
המאמר בעיתון (לחצו על התמונה להרחבה)
גרסה של המאמר פורסמה במקור ראשון - יומן בתאריך 21.2.2014