השנה, יותר מתמיד, יום האישה הבינלאומי נועד לחשבון נפש
דוח נציגת האו"ם הצביע באופן ודאי וכואב על אלימות מינית נגד החטופות הישראליות לעזה. על ישראל עתה להוכיח את מחויבותה לחיי אזרחיות ואזרחים ולפעול ללא דיחוי לשחרורם. לצד זאת, על הממשלה להציג סדר יום חדש, המציב בראשו את החשיבות של זכויות נשים.
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
יום הנשים הבינלאומי מהווה הזדמנות טובה לחשבון נפש על מצב הנשים בישראל. בכל שנה, נהוג לציין בעת הזו הישגים בשנה החולפת, לצד אתגרים וחסמים. נדמה שבשנה זו, בבואנו לבחון את מצב הנשים בישראל, ניצבות בראש ובראשונה החטופות הכלואות למעלה מ-150 ימים בשבי אכזרי של חמאס, הנרצחות והפצועות מטבח ה-7 באוקטובר וכל אותן אימהות, אחיות, בנות זוג, חברות וכלל הנשים במעגלים השונים שעולמן נחרב במלחמה זו (מבלי להמעיט, כמובן, בחורבן שנגרם לגברים במלחמה).
באיחור ואחרי שתיקה מקוממת של הגופים הבינלאומיים, פרסמה השבוע נציגת האו"ם לאלימות מינית דוח, בו נקבע כי ממכלול העדויות והראיות שנאספו על ידי צוותה, עולה באופן ודאי כי למרבה הצער, כנגד החטופות ננקטה אלימות מינית ויש להניח בסיכוי גבוה שהן עדיין חשופות לכך. מזכ"ל האו"ם הביע צער על הממצאים, אך אינו קורא לכינוס מועצת הביטחון לדיון בדוח.
לא שהיינו צריכות את הדוח הזה, כדי לקרוא עתה יותר מתמיד לממשלת ישראל לפעול באופן מידי ונחוש להשיב את החטופות והחטופים ללא כל דיחוי, תוך הבנה כי יש להעניק לצוות המשא ומתן מנדט לשלם מחירים כואבים על מנת להציל חיים. היה ראוי להציב בהרכב צוות זה, הכולל כיום רק גברים, גם נשים, מתוקף המשימה המורכבת וכן לאור החובה החוקית לעשות כן (סעיף 6ג1 לחוק שיווי זכויות האישה).
היעדרן של נשים בצוות המשא ומתן משקף במידה רבה את תמונת ייצוגן של נשים בהנהגה. כיום מכהנת אישה אחת בקבינט (ואף לא אישה אחת בקבינט המלחמה), יש מיעוט בולט של שרות (6 מתוך 38), בוודאי במשרדי ממשלה רלוונטיים להיערכות במצב המלחמה. יש גם אפס מנכ"ליות המכהנות במשרדי ממשלה (לצד עזיבה של נשים בתפקידים בכירים כמו מנהלת החברות הממשלתיות ללא איוש של נשים במקומן, לתפארת מדינת ישראל הגברית).
במציאות זו, מעבר לפגיעה דרמטית בזכות לשוויון, הדאגה היא כי לכל אותן נשים הזקוקות כעת יותר מכל להגנה ולהבנת צרכיהן הייחודיים, לא יהיה מענה. כך לדוגמה, העובדה המצערת שמתחילת שנת 2024 (חודשיים!) נרצחו כבר 7 נשים (מהחברה הערבית והיהודית כאחד), לא מובילה לכל שינוי בממשלה, להפך: הוקפאו תקציבים מארגוני חברה אזרחית המגויסים לכך, בהם פורום מיכל סלה, ועדיין עומדת בעינה הכוונה לקצץ באופן משמעותי בתקציב תוכניות החומש לחברה הערבית, שגם נועדו להפחית את האלימות.
ובכל זאת, לא ניתן להתעלם גם מהגבורה והמנהיגות שנשים הפגינו בחודשים האחרונים, בלחימה ובתפקידים אזרחיים. נשים רבות הצילו חיי אדם באופן מעורר השראה וגאווה. גם בבחירות לשלטון המקומי שהתקיימו בשבוע שעבר ניכר שאין ירידה במספר הנשים שנבחרו לכהן כראשי רשויות, ואולי אף לאחר פרסום התוצאות הרשמיות והשלמת סבבי הבחירות, ניווכח כי קיימת עלייה משמעותית במספר חברות המועצה וכן עלייה מסוימת גם במספר ראשות רשויות.
אם נחזור לראשית הדברים, נדמה כי כל ההישגים הללו עלולים להיוותר ריקים מתוכן כל עוד החטופות והחטופים לא ישובו ונוכיח לעצמנו כחברה, שערך החיים והמחויבות לאזרחיות ואזרחים שלנו עומד מעל כל ערך אחר.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"